המדובר בכתב אישום שהוגש נגד גבר בגין ביצוע עבירות מין ואלימות כנגד בתה הקטינה של בת זוגו ועבירת אלימות כנגד בת הזוג. במשך שנתיים חיו הנאשם והמתלוננת (שלה שני ילדים מנישואיה הקודמים, בת ובן). על פי האישומים, כאשר הבת של בת הזוג היתה בת 9 היא נותרה לבדה עם הנאשם בבית וזה הושיב אותה על ברכיו, בפעם אחרת הנאשם נכנס אל חדרה של הילדה אמר לה כי הוא אוהב אותה כאילו היתה בתו, וכן אוהב את אמה ואחיה וביקש ממנה שתנשק אותו בפיו. בפעם אחרת, שהיה בשירותים, קרא לה ושם ביצע בה מעשה מגונה עד שהגיע לסיפוק. בין השאר הנאשם גם היכה את האם ושני ילדיה באמצעות חגורה ובידיו.

אלא שמתברר כי כתב האישום לא גילה הכל. וגם עדותה של הילדה, שהשופטים הגדירו אותה כמהימנה, לא הספיקה כדי להרשיע את הנאשם. למה אתם שואלים? כי "עם כל הכבוד לתחושותיו של בית המשפט וההתרשמות הישירה מעד תביעה, לא נכון שאני כשופט אסמוך על האינטואיציה שלי בדבר האמת שבתלונה", כתב השופט ואגו בהכרעת הדין.

התנהלות מחדלית של הפרקליטתו והמשטרה

מה שהוביל לכך היא ההתנהלות המחדלית של המשטרה והפרקליטות, שבין השאר נמנעו מלהורות על חקירת האנשים האובייקטיביים והמקצועיים ששמעו את הקטינה וראו אותה חוזרת בה מגרסתה, תוך מניעת האפשרות לשאול את אותם אנשים שאלות רבות וביניהן שאלות הנוגעות לאופן הצגת גרסתה ה"חדשה" של הקטינה במהלך תקופה ארוכה ולהתנהגותה באותה עת.

לפי השופטים, נמצא כי הימנעות זו מביצוע השלמת חקירה, היתה מחדל חקירתי שיקשה על בית המשפט להגיע למסקנה, שהיא מעבר לספק סביר, שלפיה כאשר מסרה הקטינה במשך כ-9 חודשים כי לא נפגעה, היא אמרה דברי שקר.

ביחס לשגיאה של המדינה, אשר לא נקטה בפעולות החקירה המתבקשות כדי לברר את נסיבות שינוי הגרסה של המתלוננת, הדגיש בית המשפט כי הבנה של הנסיבות הישירות להיווצרותה של גרסה, כל גרסה, חיונית להערכת מהימנותה. במקרים שבהם הנסיבות אינן עולות מאליהן בחקירה, יש לחקור בדבר.

היחידה החוקרת עמדה על כך בחקירת היווצרות הגרסה המפלילה המקורית של המתלוננת. אולם, ביחס לתהליך היווצרות הגרסה המזכה לא נעשתה כל חקירה. כפי שמפורט, היחידה החוקרת על פי הנחית הפרקליטות, חקרה את האב, הסבתא והדודות, אך נמנעה במודע, למרות הערות בית המשפט, מלחקור בעניין באמצעות עדים אובייקטיביים פוטנציאליים, עובדי מרכז החירום.

כן הוזכרו חללים נוספים בראיות, בין היתר ביחס לאמה של המתלוננת, בת זוגו של הנאשם בעת האירועים, אשר לא העידה בפני בית המשפט. אף כי האם נחקרה במשטרה, גרסתה אינה ידועה לשופטים בבירור, מאחר ואף אחד מהצדדים לא זימן אותה להעיד בבית המשפט.

בסיכומו של עניין – קבע בית המשפט כי החסרים בראיות אינם מאפשרים להגיע למסקנה המכריעה את דינו של הנאשם לשבט, למרות התחושה החזקה בדבר אשמתו, הנובעת מעדות המתלוננת. שכן, יש בעדויות ובראיות החסרות כדי להטיל ספק במשקל האובייקטיבי של הגרסה המזכה של המתלוננת, אל מול הגרסה המרשיעה.