אורן קריאף. אוהבת לקפוץ מבניינים
"כל הזמן שואלים אותי: איך את לא מפחדת? זה לא מלחיץ אותך?
אז אני תמיד מפחדת וזה תמיד מלחיץ אותי, אבל התחושה של אחרי היא תמיד מדהימה, וזה סיפוק מטורף"
הכירו אורן קריאף, בת 25 מנתניה – אתלטית פארקור. כן, מהמשוגעים האלה שקופצים בין בניינים והופכים כל מעקה, חומה, גג או קיר למתקן לגיטימי לדילוגים, ניתורים ואקרובטיקה.
"בעולם שלנו זה פשוט המקום הכי לזוז" היא מסבירה" ולא משנה מה אנחנו רואים ואיפה זה. מקום לפתח את עצמנו ולעבוד על התנועה שלנו. למשל החומה שאני יושבת עליה – לא נועדה רק כדי לשבת, מבחינתי זה אחלה מקום לקפוץ ממנו".
"יש סטיגמה כזו שאנשים שעושים פארקור משוגעים וכל אחד הזוי" צוחקת אורן "אבל הייתי קצינה והייתי ספורטאית תחרותית ומתנדבת במד"א, סה"כ די בנאלית ומשעממת, אז כאילו – הכי לא משוגעת. בכל ספורט יש את הסיכון שלו ואת הפציעות שלו. בסה"כ מי שעושה פארקור עושה דברים שהוא יודע".
ללכת עד הסוף
בגיל 15 עברה אורן ניתוח לב לטיפול בהפרעות קצב, ובעקבותיו עזבה את הספורט לחלוטין לכמה שנים. לאחר מכן התגייסה לפיקוד העורף ובהמשך יצאה לקורס קצינים.
"השגתי מטרה מאוד גדולה, אבל משהו היה חסר לי", היא מספרת, "ורציתי לחזור לספורט אחרי כמה שני טובות שלא עשיתי". את ההשראה, היא מספרת, היא קיבלה מהתוכנית נינג'ה ישראל שהחלה את שידוריה בארץ. "הצבתי לעצמי את זה כמטרה. הרגשתי שזה משהו שאני יכולה לעמוד בו ושזה יאתגר אותי, ושאני רוצה ללכת על זה בכל הכוח. חיפשתי תחומים מסביב שיעזרו לי לפתח את עצמי, קצת להתמודד עם אתגרים מנטליים ופחות להיות הססנית, יותר ללכת על דברים עד הסוף. וככה הגעתי לפארקור".
"לפני שהתחלתי לעשות פארקור" היא מספרת, "ראיתי סרטונים של נשים בארץ ובעולם ואמרתי שאין סיכוי שיהיה לי אומץ לעשות את הדברים האלה. כל פעם עשיתי משהו קטן שקידם אותי עוד, להצלחות קטנות, ואז לאט לאט הרגשתי שאני יכולה לעשות דברים מטורפים. אני חושבת שזה פיתח אותי המון כבנאדם. גם בפן המנטלי וההתמודדות עם פחדים ומשברים ובעיקר גרם לי להעריך את עצמי".
"בא לי שעוד בנות יראו את זה וישאפו גם"
"פארקור זו אמנות תנועה שפותחה בצרפת והמטרה שלה היא ללמד אותנו איך לזוז בתוך הסביבה שלנו ולהתגבר על מכשולים" מסביר אהרון צרפתי, מקים עמותת 'פארקור ישראל'. לדבריו יש בארץ כאלף אנשים שעושים פארקור ומתוכם רק כ- 7% נשים. לטענתו, בלי שתהיה לכך סיבה מוצדקת.
"אני מסתכל על פארקור ואני רואה מלא פוטנציאל לנשים, כי אין פה באמת משחק פיזי. המשחק הוא מנטלי, הוא כמה אתה יצירתי ואין פה יתרון גברי או יתרון נשי".
"אני מאוד רוצה להעלות את המודעות ולפתח את התחום הזה אז פתחתי קבוצה לנשים" מוסיפה אורן, "אנחנו מארגנות מפגשי פארקור, כל פעם במקום אחר בארץ, ואני מצרפת עוד ועוד נשים לקבוצה הזו, ואז אנחנו נפגשות רק נשים להתאמן. יצא לי לראות שבאמת נשים מרגישות קצת יותר בנוח להיכנס לעולם הזה כשיש רק נשים מסביב"
"בא לי שעוד בנות יראו את זה וישאפו גם" היא אומרת, "אם יש מישהי שמסתכלת על זה מהצד ואומרת 'וואי בא לי גם' וזה אפילו קצת מסקרן אותה, אין סיבה שלא. פשוט צריך לעשות את הצעד הראשון".
איך מגיבים אנשים ברחוב ("לא מתים עלינו")? מה חושבת אמא של אורן על התחביב שלה ומה זה שינרים? בסרטון המלא
