פרשת הירי בעדי פרץ בבית, שעדיין לא פוענחה, ממשיכה לככב בכותרות. מצד אחד כולנו מכירים את סיפור ניסיון החיסול בחוף בת ים שהסתיים במותה הטראגי של מרגריטה לאוטין, אך מהצד השני לא מעט ערפל פוזר סביב הירי הנתעב בבחורה הצעירה, שלמרות שמצבה השתפר מעט עדיין מאושפזת במצב קשה. לאן נעלם הגרוש שלה והאם מדובר שוב בסכסוך כנופיות שפרץ נפלה קורבן לו או שרב הנסתר על הגלוי.
כדי לנסות להבהיר מעט את הדברים, ראיינו מאור צור וברהנו טגניה במסגרת הפודקאסט שלהם "קצה חוט" את קצים המשטרה בדימוס טל פיקרוביץ', שניסה מניסיונו לשפוך מעט אור על הדברים.
ברהנו: "אתה כקצין משטרה לשעבר – איך נגשים לחקירה מורכבת כמו של עדי פרץ? ספר לנו קצת מאחורי הקלעים".
פיקרביץ': "יש פה מספר רבדים שהמשטרה צריכה לעבוד בהם. הרובד הראשון – המטרה הכי חשובה מבחינת החוקרים באותו רגע זה בעצם לעשות עבודת רגליים ולאתר את העדים של האירוע. אחרי שאיתרת אותם גם לזמן למתן עדות ולשכנע אותם לזה – וזה דבר לא פשוט בכלל. האספקט השני הוא הטכנולוגי. בסוף אותו רוכב אופנוע הגיע רכוב, הוא היה צריך להגיע מאיזשהו מקום עם מצלמות".
מאור: "זאת נראה לך עבודה של מקצוען מה שהבחור שירה עשה?".
פיקרביץ': "אנחנו הרבה פעמים קושרים כתרים והופכים את אותם אנשים שפלים לטעמי למקצוענים אבל הם לא כאלה. אף אחד מהם לא היה עם בר לב בסיירת מטכ"ל. בסוף כשאתה מתכנן משהו ואף אחד לא יודע, להגיע עם קטנוע למקום מסוים, לבצע אירוע פלילי ולהיעלם – זמן התגובה במרחב הזה הוא ארוך. זמן שאתה יכול לעשות הרבה דברים ולהיעלם. זה מקום שבאותו זמן גם סואן. אף אחד לא ישים לב לאופנוען. מה שאומר שהוא לאו דווקא מקצוען".
ברהנו: "חוץ ממצלמות אבטחה שאתה מחפש בכל הרדיוס – מה עוד עושים?".
פיקרביץ': "יש צוות שעובד טכנולוגי בלאתר את המצלמות ואח"כ להוציא צווים לאותם מקומות ולהוריד סרטים, או לחליפין אם זה של העירייה או של המשטרה אז להביא את אותם תוצרים של אותן שעות. כמובן שהמשטרה בשנים האחרונות הלכה והתקדמה מאוד בכל הנושא של הסייבר אז כמובן שבודקים גם את זה – איכוני טלפונים וכו'. זה צוות שמתחיל לפעול מאותו רגע, ממש לוחץ 'פאוז' ומקפיא מצב של כל הענן הטכנולוגי שנמצא מסביב ומתחיל לתחקר אחורה ולעשות הצלבות – זה ממש באותם הרגעים של הזירה. ויש כמובן את הצוות הראשוני שניגש למשפחה. ואז כשיש לך את הממצאים הראשונים מתחילים לבנות את הפאזל שגם הוא מתחלק לשניים: יש את הרובד האישי, בודקים את הרקע – מי האישה, מה הרקע. האם יש רקע שיכול לסכן אותה. בסוף יש הבדל גדול אם זו טעות בזיהוי או שזה היה מכוון אליה. בשביל להבין לאיזה עדויות מאותם עדי ראייה להתייחס, צריך להבין מה הסיפור. כפי שאני מתרשם – מדובר באישה תמימה שאין לה שום קשר, ונבדקים כל המעגלים החברתיים והם לא מעלים שום סימן, אפשר להבין שזה כנראה לא משהו אישי אלא טעות בזיהוי".
ברהנו: "ואם מישהו מהמעגל הכי קרוב של הקורבן נעלם, מה זה אומר לך כקצין שהוא די מנוסה?".
פיקרביץ': "ברור שזה מדליק נורה אדומה, אבל לצוות חקירה אף פעם אסור להינעל בשלבים כל כך מוקדמים על כוון ספציפי".
מאור: "מתי אתה בעצם מפריד בין תחושת הבטן שלך לבין הממצאים שיש לך ביד?".
פיקרביץ': "זה בדיוק העניין. משטרה עובדת על בסיס ראיות, היא לא יכולה לבוא לבית משפט או בשלב מאוחר יותר להגיש כתב אישום על סמך תחושות בטן. זה שבן אדם אמר לי שהוא היה עם הכלב וטכנולוגית אני מזהה שהוא בכלל גר בבת ים ונמצא בעפולה – זה עדיין לא אומר לי שום דבר. תאר לעצמך שאותו בחור נשוי ויש לו מאהבת שגרה בעפולה, ולא בא לו לספר למשטרה על זה. זה עדיין לא הופך אותו לחשוד מידי".
ברהנו: "במה עוזרים לך אנשי המז"פ כראש צוות החקירה במקרה כזה?".
פיקרביץ': "למז"פ שאמון על איסוף הראיות הפורנזיות יש חשיבות עליונה. אנחנו יודעים שבית משפט היום מתייחס לראיות פורנזיות כדוגמת DNA כראייה בעלת משקל מאוד כבד ואפילו מביאה ראייה שרק על בסיסה אפשר להרשיע בן אדם – ראו את הסיפור רצח של נועה אייל בירושלים, והחשוד שנתפס 13 שנה אחרי זה. מבחינת מז"פ, הם חבר'ה מאוד יסודיים, מאוד מרובעים. אותם לא מעניין כלום, הם עובדים כ"שטנץ" ויש לזה סיבה ברורה כי הם לא יודעים מה יצוץ אחר כך ומה יצטרכו. כך למשל את האירוע הזה שלפי הידיעות האלה היה בכלל יורה מעבר לכביש שירה לרכב. לכאורה מעבר לקליעים שפגעו באוטו לא צריך לעניין אותנו שום דבר אחר. למה לאסוף טביעות אצבעות אם אנחנו יודעים שהגברת נהגה בו? בטח יהיו שם טביעות רק שלה, אבל אולי לילה לפני זה אותו חשוד הגיע לאוטו ובדק אותו ובמקרה נשען עליו? כלומר החשיבה פה היא מאוד מרובעת. תחילה אוספים את כל מה שיש בזירה, אחרי זה נעשה סינון וסדר. בגלל הדבר הזה קורה הרבה פעמים שאם עומד אדם מעבר לפינה ואיש מז"פ מגיע ופתאום רואה על הרצפה 4-5 בדלי סיגריות שיכול להיות של כל אחד שעבר שם ברחוב בשעות האחרונות. אבל אותם בדלי סיגריות של אותו בן אדם שעמד שם חצי שעה לפני והסתובב שם, אולי הבדלים האלה יהיו אלה שירשיעו אותו כי הם ישתלבו עם ה-DNA".
מאור: "שאלה אליך ותענה בכנות: כמה תיקי רצח טיפלת בהם והייתה לך תחושה חזקה מאוד שזה הרוצח, אבל לא הצלחת להביא ראיות?".
פיקרביץ': "בגלל ששירתתי הרבה שנים ביחב"ל אז יצא לי להיות בכוחות משימה של הרבה תיקי רצח של ארגוני פשיעה, ששם הסיפור הרבה יותר מורכב. ואני יכול להגיד לך שנדירים התיקים שלא ידענו מי הרוצח, אבל גם נדירים התיקים שהצלחנו להרשיע אותו".
"בסוף הכל זה עדיפות של כוח אדם. בשביל לעבוד על חקירה כזו כמו שצריך צריך צוות בין 10 ל-15 חוקרים שיעבדו, עוד צוות בילוש של לפחות 10 אנשים שיביאו עצורים, יביאו עדים, יחזירו אותם. מה שעשית פה – טיפלת בתיק רצח כזה, השבתת ימ"ר שלם. מחר בבוקר יש אירוע חדש, האירוע הזה כבר ישן – מקפיצים לאירוע הבא. אם למשטרת ישראל יהיה את הכוח האדם שהיא צריכה ביחס למטלות הבלתי נגמרות שלה, אני אומר לכם שאחוזי הפיענוח יראו אחרת לגמרי, כי יש לנו משטרה מצוינת ומפכ"ל מצוין".
מאור: "ויש תיקים שהולכים איתך כל החיים? שאתה בוודאות יודע שזה הבן אדם שירה/ דקה אבל לא הצלחת להביא אותו להרשעה".
טל: "יש כמה תיקים שמלווים אותי וקשה לי לשכוח אותם, אפרופו כבר דיברנו על זה אבל התיק של נועה אייל בירושלים. זה תיק שאני במשך שנים זכרתי אותו כי אני הייתי בין הראשונים שהגיעו לזירה וראיתי את המחזה הנורא שהתגלה לעיניי שם. במשך שנים סחבתי אותו ולקח המון שנים לפענח אותו. אבל כל אדם נורמלי שמגיע לזירה כזו ורואה קורבן של עבירת אלימות לצורך העניין הדבר הזה נצרב בו והוא לא שוכח אותו, ובד"כ הוא גם נשאר פתוח, במיוחד בארגוני פשיעה – אתה יודע מי ביצע אבל לא יכול להוכיח את זה".
ברהנו: "אני אחדד את השאלה – האם אתה יודע על רוצחים שמסתובבים חופשי?"
פיקרביץ': "יש הרבה כאלה שמסתובבים ביננו. חד משמעית".
