שבעה כדורים, אחד בלסת

אסלן כאמור, היה עבריין של פעם. הוא אמנם שלח את ידיו גם בסחר בסמים וגם בעבירות אלימות, אך הוכר הרבה יותר בזכות פעילותו למען שכונת התקווה וחייו הזוהרים.

מסעדת ״שיפודי התקווה״, שהייתה לאחת המצליחות בארץ והפכה לרשת משגשגת שקיימת עד היום בכל רחבי הארץ, היא סטארט אפ של אסלן. ״כל גדולי האומה ישבו במסעדה. משרים, חברי כנסת וראשי מדינה ועד לזמרים ושחקנים. היה לאסלן שולחן קבוע ואוסף של בקבוקי יין נדירים ויקרים מאוד במקום״, סיפר עובד לשעבר במסעדה לכתבה על אודות אסלן שפורסמה ב-MAKO לא מזמן. בהמשך הפך לבעלים של מועדון לילה ואף רכש יקב.

באותם ימים, אסלן היה המלך הבלתי מעורער של שכונת התקווה. דון קורליאונה ורובין הוד היו רק חלק מהכינויים שדבקו בו.  ״היה לו לב זהב. הוא עזר למאות משפחות של נזקקים ופיזר כסף רב. הוא מעולם לא לקח פרוטקשן מהעסקים בשכונה״, סיפר תושב שכונת התקווה, שגם שנים אחרי מותו של אסלן לא הסכים להזדהות.

אסלן היה גם איש משפחה, נשוי לשושנה ואב לחמישה אך מעבר לפרסונת איש המשפחה וחביב השכונה שטיפח אסלן, הוא נודע גם כעבריין מוכר ומסוכן, עד כדי כך ששמו נכלל ברשימת ה-11 שפורסמה ב-1977 וכללה את 11 השמות הגדולים בפשע המאורגן בישראל.

אלא שהרבה יותר קל להגיע לצמרת מאשר להישאר בה. וברגע שאסלן הגיע לשם, התחילו גם הניסיונות להוריד אותו למטה. למשל, בתחילת שנות ה-80 נורה אסלן במהלך ניסיון חיסול, חטף 7 קליעים אל כל חלקי גופו ונפצע באורח קשה. אחד הקליעים פגע בלסת שלו וריסק אותה, מה שהצריך שיקום ארוך וסדרה של טיפולים רפואיים בניו יורק.

אלא שזה לא עצר את אסלן, שנודע בתור מי שאוב מאוד את החיים הטוביםץ הוא הגיע באופן קבוע אל מועדוני הלילה בתל אביב במרצדס יוקרתית כשכמעט תמיד יושבת לצדו בחורה צעירה אחרת. מה שתרם לתמונות שלו לא פעם במדורי הרכילות באופן קבוע.

כאמור, גם בפעילות העבריינית היה אסלן מגוון. הוא השתלט על מספר מועדוני הימורים בתל אביב, ניסה את מזלו בסחר בסמים ואפילו ניסה להיות בעל הבית של  הפשע באילת, אבל כל אלו היו עיסוקי צד עבורו. את הכסף הגדול באמת עשה אסלן מעבר לים – בעזרת שליחת אלפי ישראלים בכל חודש אל בתי הקזינו בטורקיה.

בשיאו אסלן היה מטיס אלפי ישראלים בשבוע ומקבל עמלות עתק מחברות הנסיעות ומבתי הקזינו. העסק פרח והכול היה ורוד עד שנכנס לתמונה נכנס שחקן חדש, ושינה לגמרי את המשחק.

הקרב על טורקיה

טיסות המהמרים לטורקיה נחשבו לבוננזה של אותה התקופה. עזבו רגע את העמלות, הכסף הגדול הסתתר בהלוואות למהמרים שנתקעו, ושאחרי זה אפשר היה להלביש עליהם ריביות רצחניות.

הכסף הגדול, כאמור, עשה חשק גם לאחרים להיכנס לתחום, והראשון לעשות זאת היה זאב רוזנשטיין, אז עוד עבריין בינוני, ששמו לא היה מוכר מעבר לחוגי המודיעין של המשטרה.

רוזנשטיין החל להוציא גם הוא קבוצות מהמרים לטורקיה ומהר מאוד זומן אל אסלן לפגישת הבהרה. לפי עדים שהיו שם, אסלן סתר לרוזנשטיין ודרש ממנו להפסיק לגנוב לו לקוחות. רוזנשטיין התנצל והבטיח כי לא יטיס יותר קבוצות. אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד – וכבר כעבור שבוע צפו חיילים של אסלן בקבוצה נוספת ששלח רוזנשטיין, ולמרות התנצלות נוספת – הגזרה הגיעה לרתיחה.

החיסול, ניסיון הנקמה והחיסולים שאחרי

לכולם היה ברור שהקרב על טורקיה לא יסתיים טוב. ואכן, בפברואר 1993, הגיע הסוף המר. אסלן הפלייבוי יצא בשעות הלילה המאוחרות ממסעדה ברחוב החשמונאים בתל אביב, ללא מאבטחים, כשלצדו כמובן בחורה, ועשה את חיים קלים למתנקש, שהגיע וירה בו 15 כדורים בכל חלקי גופו. אסלן מת במקופ והבחורה שאיתו נפצעה בינוני מקליע. זה היה סופו של הדון של השכונה, אבל לא של הסיפור בין משפחת אסלן לרוזנשטיין.

אלפים רבים השתתפו בהלוויה של יחזקאל אסלן. ביניהם גם מרגלית צנעני, שהייתה חברה קרובה שלו וספדה לו ״העולם לא יהיה אותו הדבר בלעדייך״.

רוזנשטיין, שהיה החשוד המידי בכל הקשור לחיסול, נעצר למשך חודש ובחר פעם אחר פעם בזכות השתיקה. בסופו של דבר שוחרר מחוסר אשמה וראיות.

אבל זה לא היה סוף הסיפור. היה ניסיון נקמה שנכשל (רוזנשטיין נורה במכוניתו במרכז ת"א אך הגיע עצמאית לאיכילוב), ואז הגיעה התגובה: תוך חצי שנה נרצחה אלמנתו של יחזקאל, שושנה, ומיד לאחר מכן נעלמו עקבותיו של אחיו, אילן. שגופתו לא נמצאה עד היום