ח"כ דודי אמסלם
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים נתן היום פסיקה שהיתה עלולה להפוך לעוד החלטה בארכיון ולעבור מתחת לרדאר אלמלא אחד השמות שמופיע שם. זה של דודי אמסלם, הבריון מספר אחת בכנסת. היום ח"כ מהליכוד ולשעבר שר ובכיר בעיריית ירושלים ואחראי על האגף לשיפור פני העיר.
ולשם אנחנו חוזרים, לימים של אמסלם כמוציא והמביא בעיריית ירושלים. וכמוציא, היו כאלו שלא באו לו טוב בעין. בטח כאלה שצברו כח. סביר להניח שבחלק מהמקרים זה עבר חלק, אבל פסק הדין היום של השופטת שרה ברוינר ישרדזה, לא משאיר ספקות לגבי העובדה שאמסלם לא רק מדבר מלוכלך אלא יודע גם לפעול כך.
עדות לא אמינה
עדותו של אמסלם לא מתקבלת פעם אחר פעם. סתירות נמצאות בין דברים שעשה בפועל לבין דברים שאמר בבית המשפט. בקיצור, לא העד הכי מועיל עבור הנתבע בתיק "מתוך עדותו של דודי עולה תמונה לפיה היתה מטרה להטיל דופי בתובע – והפרטים העובדות לא היו חשובים", מציירת השופטת את הקו המרכזי של העלילה.
התביעה עוסקת בתלונת שווא שהוגשה למשטרה נגד עובד עירייה בשם איתן מזרחי, שניהל מחלקה באגף עליו היה אמון אמסלם. בכתב התביעה אמנם אמסלם לא כלול אלא מישהו שלטענת מזרחי משמש "כקוף שלו", ולמעשה מסר את עדות השקר שהפכה את חייו של מי שמפרנס 10 נפשות, לגיהינום.
נגד מזרחי ואחרים הוגש כתב אישום פלילי לאחר שהואשמו בייצור שער לא חוקי במסגריית העירייה, הובלתו לבית של אחד העובדים במחלקה והתקנתו, בניגוד גמור לנהלים. אלא שמזרחי זוכה לחלוטין בהליך הפלילי, לאחר שהוכח כי לא היה לא קשר לעניין. הטענה של מזרחי לאורך כל הדרך היתה כי מכיוון שהתקדם בסולם הדרגות והגיע גם לתפקיד משמעותי בוועד העובדים, מישהו מלמעלה החליט להוריד אותו.
אבל כדי להפיל אותו היה צריך מישהו להתלונן, ואמסלם הצדיק טען בעדותו שכלל לא היה לו קשר לתלונה. אלא שבפסק הדין קבעו השופטים כי שיקר. כן, שיקר. אמר בעדות משהו אחד בעוד הראיות מוכיחות אחרת.
"לא קבלנו גרסת דודי בעדותו לפיה לא היה גורם פעיל בעיצוב המהלך של הגשת תלונה למשטרה, אלא הלשכה המשפטית", כתבה השופטת, "לעניין זה ר' גם נספח 6 לתצהיר התובע, מכתבו של דודי המכיל כבר את הטענה בדבר הובלת הרכב על ידי התובע וכן את הטענה כי מדובר במעשים פליליים. בניגוד לעדותו שמלכתחילה חשב על צעדים משמעתיים".
גם עדותו של אמסלם היתה מביכה, ובחלקה הראשון בכלל טען שהשער הותקן אצל מר מזרחי ולא אצל העובד השני. על כך אמרה השופטת: "העובדה שזה הזיכרון שנשאר אצל דודי, מצביעה על הרוח הכללית שאפיינה את כל מהלך התלונה – לקשור את התובע לאירוע".
מאפיה, כבר אמרנו?
מה עשתה המשטרה?
הבעיה היא שמשטרת ישראל לא חשבה שצריך לעשות משהו עם הסיפור הזה. מספר עובדי עיריית ירושלים, כולל שניים בכירים מאוד שאחד מהם הפך לח"כ ולשר, מעורבים בסדרת עדויות שווא במשטרה לצורך הפללת גורם אחר בעירייה לכאורה, וכחולי המדים שותקים.
למעלה מ-13 שנים חלפו מאז אותו התלונה הראשונה, ועוד שש חלפו מאז שהתברר כי מדובר בפייק תלונה. תביעת האצבע עליו ברורה גם למתבונן מבחוץ, אבל במשטרה העדיפו לסגור את התיק הראשוני עם הסדרים וזיכויים ולא להמשיך להתעסק בריקבון של עיריית ירושלים, שכבר הולידה לנו ראש ממשלה אסיר אחד.
אז אחרי זה כשאתם רואים התנהלות כזאת מופקרת ומאפיוזית בכנסת, תדעו מי לא טיפל בזה כשהעסק עוד היה מקומי ולא ארצי.
