אני מזמינה אתכם לחשוב טוב טוב, מה מגדיר אתכם טוב יותר. וחשוב מזה – מה יקדם אותנו לעבר חיים של שקט ושלווה. הרשתות החברתיות מלאות בוויכוחים אינסופיים לגבי הזכות למתוח ביקורת עצמית, הזכות לחוש אחדות גורל עם מי שנמצא לכאורה, מצדו השני של הסכסוך, ומכל עבר מתעופפות הזמנות להצטרף לכל מיני סוגים של… פעילויות.

אז נסו לחשוב באמת, מה יקדם טוב יותר את האינטרסים שלכם. מה יתרום לעתידם של ילדיכם, נכדיכם וכן, גם העם שלכם.
זה:

או אולי אלה:

כן, יש פה מלחמה בין שני צדדים, זה נכון, אבל לא שני הצדדים שאנו נוטים להגדיר.

בסופו של דבר המלחמה האמיתית היא בין מחרחרי המלחמה, בני שתי הדתות, לבין אלו שרוצים פה חיים משותפים. אלו שתי הקבוצות שמתקיימות פה. מחוללי הפוגרומים נגד יהודים ונגד ערבים חד הם. מציתי השנאה והמסיתים משני הצדדים, חד הם. ומול אלה אנחנו צריכים לעמוד ולהילחם. וחשוב שנזכור – הפורעים הם מיעוט. למרות נוכחותם הדורסנית, הן בתקשורת והן במרחב הציבורי, רוב הציבור – יהודים וערבים – יושב בבית וצופה בחרדה במתרחש.

הקריאה לאחדות שנשמעת מכל עבר היא מוצדקת, השאלה עם מי להתאחד. תבחרו אתם את התשובה.

אני סבורה שהדרך הנכונה היא להשמיע את קולם של אלו שבוחרים בשלום, משני הצדדים. שוחרי החיים המשותפים, משני הצדדים, יהודים וערבים. יש למצוא את אלה, שכמוני וכמוך רוצים חיים בשלום, לתת רוח גב זה לזה. גם אם קשה, גם אם מדובר בסנטימנט שהולך ונשחק, זו התקווה היחידה. לשם צריך להיות מופנה הזרקור. מאתמול מתארגנות יוזמות שונות להפגנת סולידריות ועמידה משותפת של יהודים וערבים – בגשרים ובצמתים ברחבי הארץ, ליד הכנסת, חלוקת פרחים בבתי חולים, הדלקת נרות משותפת ועוד. את זה חייבים לעודד.