ניקול ורון דניאל שלחו את שני ילדיהם בכל בוקר לפעוטון “בייבי לאב” שבבעלות הגננת המתעללת, כרמל מעודה. ילדיהם היו הקורבנות המרכזיים בהתעללות הקשה של מעודה, וסבלו מפציעות קשות ופגיעות נפשיות. ניקול הפכה לאחת ממובילות המחאה של ההורים כנגד התופעה של התעללות בילדים ובפעוטות בגנים.

עומר, הגדול מבניהם, היה רק בן שנתיים כשהיה בפעוטון, שם עבר אירועים מאוד קשים. בהכרעת הדין נמצאים 9 סעיפי התעללות רק בעומר. "הוא נקשר מספר פעמים לכיסא, כרמל כיסתה אותו בשמיכה וישבה עליו" מספרת ניקול, "יש סרטון קשה בו היא מניחה את עומר על כיסא שנמצא חצי על השולחן וחצי באוויר. הוא נופל מהשולחן יחד עם הכיסא, בוכה כי כואב לו ומסמן לה את האזור הכואב. היא נותנת לו מכה ומחזירה אותו לשבת שם שוב. ככה 6 פעמים".

אחרי חשיפת הפרשה ולפני פרסום הסרטונים, ניקול ורון זומנו לצפות ברגעים המזעזעים בהם הגננת, עליה סמכו, פוגעת ביקר להם מכל. "מזמנים אותנו לראות את הסרטונים לפני שהם יצאו לתקשורת. הסרטון הראשון היה סרטון בו עומר קשור. בעלי התפרק והתרסק לחלוטין", היא מספרת. "נחשפתי לפרשה הזו מכתבה באינטרנט. כל הפרטים שהיו רשומים בה היו תואמים לכרמל. בכתבה סיפרו שהגננת במעצר. החלטתי לשלוח לכרמל הודעה, אם מדובר בה – אז היא לא תענה לי. ציפיתי לקבל ממנה תשובה, אבל לא קיבלתי. פניתי למשטרת ראש העין והם לא ידעו להגיד אם ההורים של ילדי הגן מעודכנים. עשר דקות לאחר מכן, אני מקבלת טלפון מהסייעת. זה היה הרגע בו הבנו שמדובר בגן של כרמל".

ניקול וכרמל היו חברות טובות, ונהגו אפילו לבלות יחד בערבים. ניקול סמכה על חברתה בעיניים עצומות, והאמינה שהיא תשמור על ילדיה יותר מכל גננת אחרת. בעלה רון לעומת זאת, הרגיש שמשהו קורה. "כרמל הייתה חברה שלי, התחברתי איתה ברמה מאוד עמוקה", מספרת, "רון תמיד רצה להוציא את הילדים משם. הוא הרגיש שהם לא צריכים להיות שם, אבל אף פעם לא נתן סיבה מוצדקת. הוא לא אהב את כרמל, ואמר לי שאני עיוורת כי אנחנו חברות".

ניקול מספרת שמעודה נתנה תמיד את כל התשובות הנכונות, ואף פעם לא היה חשש שילדיהם עוברים מסכת עינויים כל עוד הם בידיים שלה. גם כשקרו מקרים שהדליקו להם נורות אדומות, הם התקשו להאשים את הגננת: "היו שתי סיטואציות שהדליקו לנו נורות אדומות. כשגיא היה בן שנה הוא שכב בטרמפולינה ובכה. עומר נעמד מולו וצרח עליו להיות בשקט, התכופף אליו ונתן לו מכה בראש. האשמתי אותנו. חשבתי שזה כי אנחנו צועקים על הכלבה שלנו להיות בשקט, וזה מה שאנחנו מלמדים אותו. הסיטואציה השנייה הייתה כשאכלנו ארוחת צהריים, באתי לקחת משהו מהשולחן ועומר שמר על הצלחת שלו באינסטינקט. אחרי המקרה הזה, התעמתתי עם כרמל ואמרתי לה שאם היא מענישה את הילדים עם אוכל, שתפסיק".

בגן היו מצלמות, ומעודה הייתה מודעת לכך שהיא מצולמת בלי הפסקה. היא תמיד אמרה להורים את מה שהם רוצים לשמוע, שלחה להם תמונות של הילדים וניקול מספרת שילדיה נראו מאושרים ללכת לגן. "היה נראה שטוב להם ללכת לגן. ילד שהולך שמח לגן – זה לא אומר שטוב לו. עומר שם מגיל 5 חודשים, אז זה מה שהוא הכיר".

הקושי בלדבר על הנושא הקשה מנשוא עם ילדים בגילאי שנה עד שלוש הוא רב. הם עדיין לא יודעים לדבר או לעכל את מה שהם חוו. ניקול מרגישה שיש מקום לנהל שיח על הנושא, אבל לא תמיד הילדים משתפים פעולה. "ניסיתי לפתוח את הנושא הזה מול עומר ובליווי פסיכולוגית. הסברנו לו שאני ואבא לא ידענו שזה מה שהוא עבר בגן, וזה ששמנו אותו שם לא אומר שהיינו שותפים לזה. אני מקווה שהם יודעים שאנחנו כאן כדי לשמור עליהם", היא מספרת.

אחרי שנה וחצי של שחיקה נפשית עבור ניקול והמשפחה שלה, היא החליטה להגיש תביעה אזרחית נגד מעודה וההורים שלה. " אני רוצה לעמוד מול כרמל כתובעת, להיות צד בתביעה ולהתעמת מולה ראש בראש. רציתי גם להכניס את ההורים שלה לתוך הסיפור הזה. הם היו שם וראו הכל", מספרת ניקול. "בבית המשפט הציגו שהיה לכרמל אירוע אישי שהטריד אותה, וזו הסיבה שהיא פעלה ככה בשלושה שבועות הספציפיים האלה. אם זה ככה, אז איך ההורים שלה רואים אותה קושרת ילד לכיסא ולא מעירים לה? זו לא הייתה התנהלות חדשה שלא הייתה מוכרת להם".

יש אין ספור ילדים שמוגדרים כילדים בעייתיים, אבל אף אחד לא יודע שבעצם הם חוו דבר כל כך קשה בילדות, בשנים הקריטיות בהן הם מכירים ולומדים את העולם. דלת הגן נסגרת, וההורים לא באמת יודעים מה קורה בפנים. ניקול מספרת כי היא תפעל ותעשה הכל כדי לנסות ולשנות את המצב הנוכחי: "המאבק הזה קורה כבר שנה וחצי ועוד לא קיבלנו פנייה מבעלי ממון או גופים חזקים שירצו לקחת את הנושא הזה תחת חסותם. יש כל כך הרבה מאבקים חשובים, אבל אני מרגישה שהילדים לא מקבלים מספיק במה ותמיכה".