אילוסטרציה
קראתי השבוע את מתווה החזרה ללימודים שפרסם משרד החינוך ורציתי לבכות, אלא שמאגר הדמעות שלי כנראה התייבש במהלך החופש הגדול, וכל מה שיצא לי זה הטור הזה. בדיקות יומיות, בידודים ועוד שלל הגבלות יצירתיות שלגמרי הוציאו לי את כל הכיף של להיפטר מהילדים בראשון לספטמבר – איך לעזאזל אני יכול לשלוח אותם לתוך התופת הביורוקרטית הזאת?
מצד שני, אני עדיין זוכר היטב את המחיר של לבודד אותם מהעולם. שנה וחצי לתוך זה ואני עדיין לא יודע לנתח את כל הגרפים של ברבש וחבריו, ולמען האמת, ככל שאני רואה יותר חדשות אני מתחיל להבין שגם הם לא בדיוק יודעים, אבל בדבר אחד אני בטוח – המחיר שילדים משלמים על מחסור באינטראקציה חברתית הוא גבוה הרבה יותר משלנו. הם עדיין לא מיזנתרופים כמונו. הם צריכים את הקרבה בשביל ההתפתחות שלהם, וגם בשביל הנפש. ואני לא באמת יודע אם יש כרגע דרך בטוחה לקיים את האינטראקציה הזאת במוסדות החינוך, אבל בכל מקרה צריך לנסות.
הבעיה העיקרית עם מתווה החזרה היצירתי של קבינט הקורונה, הוא הסתמכות היתר על ההורים. כיוון שאין חובה על הילדים להציג בדיקת קורונה שלילית, קשה להאמין שיותר מדי הורים יסתכנו בבדיקה שיכולה להניב תוצאה חיובית. אף אחד לא רוצה להיכנס לבידוד, ובטח לא עם הילדים. גם אנחנו וגם הילדים עדיין זוכרים את השנה שעברה, ועושה רושם שהם – אולי אפילו יותר מאיתנו – מבינים שלא נועדנו לבלות כל כך הרבה זמן ביחד, ולכן הם בוחנים אותנו במצבים האלה אפילו קצת יותר מאשר בימים רגילים. אז בחיאת, בואו נשאיר רק להם את המבחנים.
בואו אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי שב- 1.9 זה באמת יקרה. נכון, אני שומע בזמן האחרון הרבה טיעונים הגיוניים לגבי למה עדיף לחזור למסגרות רק ב-1.10, אבל טיעונים הגיוניים לא הכי עושים לי את זה בשלב הזה של הקיץ. אני מעדיף לדבוק באמרה האייטיזית הידועה "נותנים לך – קח", ולא לחכות כמו אהבל שיפה בן דויד תחלק ביולי ימי לימוד להורים נזקקים, על חשבון פגרת הקורונה שנמשכת אצלם בערך מאז שההוא מהפיראט האדום נדבק בנגיף.
בסופו של דבר, בדרך עקומה כזו או אחרת, הלימודים יתחילו כנראה בספטמבר, הילדים ידביקו אחד את השני בכיף שלהם ואז אחרי ארבעה ימים אולי ידביקו גם אותנו (ידוע שבשבוע הראשון של ההדבקה העומס הנגיפי הוא הגבוה ביותר), אבל זה בסדר, כי כבר התחלנו להבין איך זה עובד – כל פעם מגיע גל ושוטף אותנו, ואז הוא דועך ואנחנו שוב מרגישים שהשמדנו את המגפה, ואז מגיע עוד גל. בסדר, לא צריך להיכנס לפאניקה. צריך לחיות עם זה, ולהתחיל את הלימודים בזמן. הילדים צריכים את זה כמו חמצן, ואני לא אומר את זה רק בגלל שאני עובד מהבית.
טורים נוספים של שמוליק נמר:
קולו של אבא: ביקור בחוות החיות
קולו של אבא: לאן נעלמו השוקו והלחמניה של הקייטנה?
קולו של אבא: איך לדבר עם ילדים על מוות?
