בשביל זה צריך לחזור לילדות של הררי. הוא נולד בשנת 1966 בשכונת המצוקה פרדס כץ. משפחה של 9 ילדים בתוך שני חדרים ואבא אלים ביותר. "אתה לומד שכל דבר מגיע עם אלימות. אני לא בחרתי בעולם הזה, היו כאלה שנולדו עם כפית זהב ובכל זאת רצו ללכת לפשע. אני לא הגעתי מהמקום הזה". בגיל 10 גנב הררי את המשאית הראשונה שלו. "כולם רעדו ממני", סיפר בזמנו בראיון לעמנואל רוזן. "כבר בגיל 10 הייתי אימת השכונה. היו עלי כתבות ב'העולם הזה' עוד לפני שהיה מותר להגיד את השם שלי. בגיל 16 וחצי כתבו שאני האיש הכי מסוכן באזור. שאין חזק ממני. הכינוי שלי היה 'הפנתר'. למרות שלא חיפשתי פרסום וכותרות כמו הפושעים של היום, אהבתי את זה. הייתי ילד אמיץ, וכדי להיות פושע – כדי להיות משפחת פשע אמיתית – היית צריך ביצים בתקופה ההיא. אני, גם אם 20 היו באים עלי, לא הייתי בורח".

לראשונה עומד הררי למשפט כשהוא בן 10 בלבד, וזכה לכינוי "צעיר הנשפטים בישראל". לאחר התדהמה של השופט מגילו של העבריין והחוצפה שלו, החליט לשלוח את הררי לשלוש שנים במוסד הסגור בתל מונד. שם עבר התעללויות קשות ויצא טעון מאי פעם.

התלמיד של אלפרון

את דרכו כעבריין מקצועי החל כחייל של איש הפשע המנוסה יעקב אלפרון, מורו ורבו. כשאלפרון נכנס לכלא, רוני ואחיו התאום יוסי לקחו את המושכות לידיים וירשו את אימפריית הבוררות והגבייה של אלפרון.

"אנשים פונים אליי כדי לגמור במספר שבועות הליכים שבבית המשפט היו נמשכים שנים ועולים להם כפול כסף", סיפר הררי. "כאשר שולחים אדם להליך בוררות אצל שופט בדימוס, לשופטים יש אינטרס לגרור את הדיונים כי הם מרוויחים מזה כסף. אם אני יכול ב-12 ישיבות, משמונה בבוקר עד אחת עשרה בלילה, לעבור על כל מסמך ומסמך בסיוע עו"ד ורואי חשבון ותוך מספר שבועות לגמור הליך, אז גם שופט יכול".

מלחמת החיסולים

הקרב הקשה ביותר של משפחת הררי היה עם כנופיית רמת עמידר השכנה, מלחמה ארוכה שגבתה מספר דו ספרתי של קורבנות. מלחמת החיסולים החריפה כאשר ב-1996 עבריינים רצחו את אייל,  בנה של האחות אתי, כשהיה בדרכו לבית הספר.

זו היתה אחת המלחמות הקשות שידע עולם הפשע הישראלי. במשך חודשים נהרג כמעט כל שבוע עבריין מאחת הכנופייות, ופעולת התגמול לא אחרה לבוא. השיא ולמעשה גם הסוף של המלחמה, הגיעו שנתיים מאוחר יותר, כשהררי ישב בבית קפה בגבעתיים. שני עבריינים צעירים הגיעו למקום, החלו לרסס ביריות אם-16 את יושבי בית הקפה. הררי עצמו רק נפצע קל, אבל סדרת הירי הפרוע באמצע עיר בישראל גרמה למשטרה לקחת את המלחמה הזאת כפפרויקט. סדרת המעצרים שהגיעה בעקבות האירוע פירקה למעשה את הכנופיה.

הדרך החוצה

בשנת 2003 נישא רוני הררי לאורלי, שמאז הוא ממקם אותה באותה דרגה עם הקב"ה. אורלי הציבה אולטימטום ובחודשים הראשונים לנישואיהם היה נדמה שאכן הצליחה לרסן את סוס הפרא. אבל כבר בנובמבר באותה שנה תקפו הוא ואנשיו שותפים לדוכן מכירת נקניות במתחום נמל תל אביב וחתכו את גרונו של אחד מהם, צעיר בשנות ה-20 לחייו.

כך נמשכו חייו של הררי עוד 9 שנים למרות הפצרות והצהרות חוזרות ונשנות על פרישה מעולם הפשע. כחלק מהניסיון ,לצאת מעולם הפשע אף הוזמן בשנת 2011 להרצות במכללת שערי משפט במסגרת סדנה לפתרון סכסוכים בדרכים אלטרנטיביות. רק שבשבנת 2012 שוב הורשע בסחיטה ונשלח ל-33 חודשי מאסר. זה גם היה מאסרו האחרון עד כה.

פרק 2: אזרח הגון?

בשנת 2015 פרסם ספר אוטוביוגרפי 'הבורר' (כפי שעשה כמה שנים לפני כן אחיו התאום, יוסי), ומשם פרש לחיים רגועים יותר עם אשתו אורלי ושני ילדיו בקדימה. להררי עוד שני ילדים בוגרים מאשתו לשעבר, בת ובן. באחד הראיונות סיפר: "אני הייתי אבא של טלפון בבית סוהר. אני לא רוצה את זה יותר".

אלא שלפני חמש שנים שוב נקשר שמו לאלימות, כשנמלט מגינה ציבורית בר"ג אחרי שכ-20 עבריינים מכנופייה יריבה תקפו אותו ואת אנשיו. מאבטחו נפצע בקטטה, אך הררי המשיך להתעקש גם לאחר מכן כי אין לו קשר לעולם הפשע.

בתו הבכורה גרה כיום בקנדה, ולאחרונה אף הפכה את הררי לסבא. בשנים האחרונות הררי פונה למערכת החינוך ומבקש להביא אותו להרצאות בבתי ספר על הסכנות שבכניסה לעולם הפשע. לטענתו הצליח להוציא צעירים רבים מהמקום הזה.

מהפך? יכול להיות. מההיסטוריה של משפחת הררי אפשר לנחש שרק הזמן באמת יגיד.