במה הורשע: מעשים מגונים בקטין, מעשה סדום בקטין, מעשי סדום בנסיבות אינוס קטין בן משפחה, מעשים מגונים בקטין בן משפחה

מתי הורשע: שנת 2011

מה הוא עשה:

משה ביצע שורה של עבירות מין באחייניתו, במשך שנים רבות, מאז היתה בת 4 ועד שמלאו לה 16.

בין השאר נגע באיבריה האינטימיים, ביצע בה מין אוראלי וכפה עליה בכוח לבצע בו מעשים דומים. בנוסף צפה בחברתה בסרטים פורנוגרפיים ונגע בעצמו לידה עד שהגיע לסיפוקו.

בין שתי המשפחות, משפחתה של הילדה ומשפחתו של משה, שררו יחסי קרבה מיוחדים והם נפגשו לעיתים תכופות, עובדה שזימנה לו הזדמנויות רבות לבצע בילדה את המעשים המיניים. אלה התקיימו בביתה, בבית סבתה, בעת שהשגיח עליה ועל אחיותיה כשאמה היתה בחו"ל, במשרדו, בעת שהיה מסיע אותה ברכבו, בעת חופשה משפחתי ועוד.

המעשים פסקו ביוזמת הנערה כשמלאו לה 16, אז מצאה בתוכה את הכוחות להדוף את דודה מעל פניה ולהפסיק את מעשי ההתעללות. כשמלאו לה 17 החלה לספר על שארע לה לאורך השנים, תחילה בפני חברה דאז ובפני אמה ולאחר מכן בפני יתר בני המשפחה כולל דודתה, אשתו של משה.

העונש שקיבל: 8 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצויים לקורבן בסך 258,000 שקלים

מדברי השופטים:

• "המעשים שעשה הנאשם חמורים" כתבו במעמד גזירת עונשו של משה השופטים אורי שהם, יהודית שבח וגלעד נויטל. "כל זאת על פני תקופה ארוכת שנים. הנאשם ניצל בלי בושה וללא נקיפות מצפון את הקשר ההדוק שבין שתי המשפחות ואת המפגשים התכופים שביניהן, ופעם אחר פעם פגע במתלוננת, שלא העזה להתנגד לו, גם בשל גילה הצעיר וגם בשל מעמדו של הנאשם והאמון הבלתי מסויג לו זכה בקרב בני המשפחה".
• "לא רק את חומרת המעשים יש לזקוף לחובת הנאשם" קבע בית המשפט, "אלא גם את התקופה הארוכה בה נמשכו, החל מהיות המתלוננת בת ארבע ועד הגיעה לגיל שש עשרה. זאת ועוד, המעשים לא פסקו ביוזמת הנאשם או בשל הרהורי חרטה שחש, אלא רק ביוזמת המתלוננת עצמה".
• "הנאשם גזל מהמתלוננת את ימי התום ואת תקופת ההתבגרות" הוסיפו השופטים, "עשק את ילדותה ואת נעוריה, הכל על מנת לספק את יצריו הסוטים ומאווייו האפלים. הנאשם הותיר את המתלוננת פגועה, חרדתית, מדוכאת ומסוגרת, מקרטעת בשבילי החיים, בלא יכולת לשכוח את קורות העבר ולהתנתק מהן, וגזר עליה חוליים שילוו אותה, מן הסתם, עוד שנים לא מעטות".
• בנוסף מתחו השופטים ביקורת על בחירותו של משה לכפור באשמה ולא להודות במעשים, וציינו שבכך גרם לקורבנו נזק נוסף "הנאשם לא הסיר מהמתלוננת את הנטל הכבד מנשוא להוכיח את אשמתו והותיר אותו, גם לאחר הרשעתו, מוטל על כתפיה. הודיה במעשים יכולה הייתה לסייע בהסרת רגשות האשם המקננים במתלוננת… והמייסרים אותה בשל אי הבעת התנגדות מצידה למעשי הנאשם. לו הודה הנאשם במעשיו וביקש את סליחתה, כפי שביקשה ממנו במהלך העימות שביניהם, יכולה הייתה המתלוננת להישיר מבט, לזקוף את קומתה ולהתחיל בהליך שיקום רציני, דבר אותו היא מתקשה לעשות, כאשר האצבע המאשימה עודנה מופנית לעברה. באילוצה להעיד, אף לא נחסך מהמתלוננת לחוות פעם נוספת את טראומת העבר".