בתחילת השבוע נערך בגני התערוכה אירוע של חברת ״רידיפיין מיט״, שמייצרת תחליף בשר צמחי במדפסת תלת מימד. זה היה נשמע לי חשוד מדי כדי לוותר ע להתענוג של לטעום את אלו שטוענים שהצליחו לייצר תחליף לפרה החביבה עלי, אז הגעתי למקום בשביל להבין במה מדובר.
כיאה לאירוע בגני התערוכה היה גדול, חשוך ועמוס באנשים. בכניסה לאולם עמדו חבורת מדענים שהסבירו למי שדרש בכך את הטכנולוגיה מאחורי הבשר המזויף. ניגשתי לאחד הבחורים הממושקפים וביקשתי ממנו הסברים למה שקורה פה. הוא התחיל לדבר, אבל מהר מאוד התייאשתי כי זה היה נשמע לי מאוד טכני ועל כן לא עניין אותי. חוץ מזה הייתי רעב ולא היה לי כוח לשטויות שלו.״תודה!״, אמרתי לו ונסתי על נפשי לפני שהספיק לסיים את המשפט השני.
זה לא מה שמעניין אותי, חשבתי לעצמי. אני רעב. באתי לאכול. גררתי את אמיל מחוט המיקרופון שלי (אין לנו אלחוטי בשל קמצנות) ועטתי על הדוכן הראשון שפגשו עיניי. התור אל אותו הדוכן של מזון תאילנדי היה ארוך וקשה מנשוא. הסתכלתי אחורה וקלטתי דוכן עצוב וריק. הכי הקיץ של אביה. לי זה לא הפריע. הייתי רעב ורציתי לשמח טבח בודד. הגעתי אל העמדה שבה הכינו מיט בולס ברוטב עגבניות וחיכיתי לטעום. ברגע שהגיעה אליי המנה, שהיתה כלל לא רעה, אבל עדיין הזכירה את מה שכולם מנסים שנשכח – הבשר כלל אינו בשר.
המשכתי הלאה – אל הדוכן המקסיקני. שם, הכינו צ׳ילי קון קרנה עם צ׳וריסוס. אחרי שאכלתי מנה, שהייתה די טובה אגב, והרגעתי את הרעב הנורא שלי החלטתי לחתור לעומק הנושא. ניגשתי אל הטבח וביקשתי נקניקייה אחת. ״מה, בלי התבשיל והרוטב??״ הוא שאל בתדהמה, ״כן. אני רוצה לטעום את הבשר עצמו. הטבח הזיע קלות והגיש לי נקניקייה. לפני שהספקתי להודות לו הוא נעלם כלא היה. נתתי ביס בנקניקייה. הטעם, הזכיר את זה של נקניקיות שהיו מחלקים במסיבות ימי הולדת בכיתות ג׳-ד׳. הסתכלתי סביב וראיתי המון אנשים אוכלים מנות שלמות ונהנים מהן מאוד. אף אחד מהם לא אכל את הבשר לבד, וזו כנראה הסיבה שהם נהנו מהאוכל. כל המנות נבחרו בקפידה ושלל הרטבים, התבלינים והתוספות שבהן החמיאו מאוד לתחליף של ״רידיפיין מיט״.
המסקנה שלי היא שכמו שהודו בכנות מנהלי החברה, הדרך להשגת תחליף הבשר המושלם או לפחות זה שנראה אמיתי ממש, עדיין ארוכה.
