נבחרת התחומים הדחויים הזו התאפשרה במידה רבה בזכות הגוף המחלק את הפרס – עיריית תל-אביב (גילוי נאות: כיהנתי בוועדה לבחירת הזוכים בעיתונות הכתובה). העיר שנחשבת מדינה בתוך מדינה היא דוגמה לחברה מכילה שחיים בה קצוות מימין ומשמאל, חרדים ולהטב"קים, מיליונרים ומקבצי נדבות, פעוטות וישישים. ואכן ארבעת הזוכים משקפים תפיסה מכילה המזמינה את השוליים אל תוך המיינסטרים. בעשייתם הבהירו העיתונאים כמה משמעותי לחשוף את חייהן של קהילות סמויות ונושאים נטולי אטרקטיביות מנקודת מבטה של ההגמוניה הפוליטית והתרבותית, וכמה חשוב שהחשיפה מתבצעת בכליה של ההגמוניה עצמה: ערוצי טלוויזיה מובילים, עיתון נחשב ומגזין סקטוריאלי מוביל.

הזרקור שהופנה כעת אל העיתונאים והעיתונאיות המנגישים את קיומן של קהילות דחויות ונושאים מעכירי שלווה, מדגיש את חובתה של התקשורת להציג את מכלול הנושאים המתחוללים בחברה. על העיתונאים להעניק משנה חשיבות דווקא לחסרי הקול, לסוגיות שלכאורה יש דחופות מהן. אל להם לחשוש מסיקור מה שנתפס כשוליים ונענה לא אחת בקיתונות של תיעוב, הפחדה ובוז כלפי העיתונאים והעיתונאיות: לוי הגדיר עצמו ב-2014 כאיש השנוא בישראל, גליק ספגה איומים שלא תעז לגעת בקודש הקודשים של גזלת הגז מן הציבור, חמו נלחם על זכותם של פלסטינים לצאת לעבודה כבני אדם, ושטוטלנד הוכיחה שמגזין נשים הוא הרבה יותר ממתכונים ודקורציה.

זכייתם של הארבעה בפרס סוקולוב 2021 היא אדן הזינוק לתקשורת המנגישה את כל החיים, לא רק ספינים שחוקים והישגים ספורטיביים מפעימים. היא גם סמן ברור מה עלינו, המחלקות לתקשורת, לעשות: להגביר את המודעות של עיתונאי העתיד לנושאים שוליים לכאורה ולאוכלוסיות מודרות, ולחנכם לאקטיביזם עיתונאי-חברתי; כך יהפכו למעולים בתחומם, וכך יאפשרו את הפיכתה של החברה הישראלית למכילה יותר.

פרופ' נעמה שפי עומדת בראש התוכנית החדשה לתואר שני בתקשורת וניו מדיה במכללה האקדמית ספיר