כעת, משהתקבלה ההחלטה להחזיר את הילדים לאמם הביולוגית שהצליחה להשתקם בשנים הללו, הבעיה היא שהם לא באמת מכירים את האם הביולוגית, ולגברת גלזר הם קוראים "אמא". המראה של הורי האומנה, שיודעים שהם מקבלים ילדים רק לזמן שאול, ההורות על שעון חול, מעורר השתאות והתפעלות.

קובן חוזר עם נתנאל וילדר לבית ילדותו בדרום תל אביב. וילדר גדל בבית עם אמא חמה ואוהבת, אבל עם אבא אלים שהורחק מהבית ובסוף גם נכנס לכלא. כשהאב הורחק האווירה בבית אומנם השתפרה, אבל המצב הכלכלי החל להתדרדר. בלי המשכורת של האב לא הצליחה האם, שגם כך היתה נכה, לכלכל את שלושת ילדיה והחלה לדעוך עד שנפטרה.

וילדר, שהיה אז בן 8 בלבד וכבר התרגל לתפקד כאבא לאחיותיו הקטנות, לא הצליח לשחרר מהאחריות עליהן כששלושתם נשלחו למשפחת אומנה. אחד הדברים היותר קשים שהוא נאלץ לעשות היה ללמוד מחדש איך להיות ילד. משפחת האומנה שלו הצילה אותו ואת האחיות, ונתנה להם הזדמנות לחיים נורמטבים. כוון שבמקרה של נתנאל שני ההורים הביולוגים כבר לא היו בסיפור בכלל, הורי האומנה לא נאלצו להיפרד מהילדים שגידלו, ועד היום הם האמא והאבא שלהם לכל דבר ועניין.

חזרנו בהמשך שוב למשפחת גלזר, רגע אחרי שהם החזירו את הילדים שגדלו אצלם לאם הביולוגית. הנסיעה חזרה ברכב השקט מצמררת. אי אפשר לתפוס את השבר שחווים הורים שנאלצים להיפרד מהילדים שהיו כמעט שלהם.

"זה מרגיש לי כמעט נגד הטבע. זו רמה כל כך גבוה של אלטרואיזים שאני פשוט קטונתי" אומר קובן להורים, ומדייק את התחושות שכל אחד רוצה לזעוק ברגע הזה. אבל אין ברירה, אלה הם חוקי המשחק. בסוף הילד צריך לחזור להוריו הביולוגים, בייחוד אם הם הצליחו להשתקם.

זה היה עוד פרק מטלטל מבית היוצר של רוני קובן. בכלל, אין נפלא מקובן בטלוויזיה היום. החיבור הכן שלו לדמויות שהוא מלווה מעורר אצלי תדהמה כל פעם מחדש. הוא מראיין בחסד ומעל לכל הוא פשוט איש נהדר ורואים את זה. רק נותר לקוות שהוא ימשיך להביא לנו עוד מהטלוויזיה המצוינת שהוא עושה – כי הוא התקווה הכמעט אחרונה לתוכן באמת איכותי.