דקות ספורות אל תוך הפרקים הראשונים מצאתי את עצמי דומעת וצוחקת כאחד. משהו באינטראקציה שבין אנשים מצחיקים לילדים צעירים שנאלצים להתמודד עם קשיים שאני לא בטוחה שמבוגרים היו מצליחים להתמודד איתם – פשוט ממיס את הלב.
דניאל זנדני הוא ילד פלא, זמר מאשקלון שמופיע באירועים וכבר הפך למישהו מוכר יחסית בעיר. במקביל הוא מתמודד עם תגובות הילדים לאחיו הצעיר שסובל משיתוק מוחין. בשיחה עם מרשק הוא פורק את כל אשר על ליבו, בכנות של ילד, על הקשיים אבל במקביל גם על האהבה שהוא רוכש לאח שלו והצורך לגונן עליו כמה שיותר.

יואב מפתח תקווה עבר לפני שנתיים תאונת דרכים לאחר שנדרס כשחזר עם חבר מסרט. חברו יצא ללא פגע, ליואב נכרתה הרגל. קיציס, בהומור ובאמפתיה מדהימה, מצליח לשאול את יואב את השאלות הכי מורכבות: איך התרחשה התאונה, כיצד זה להיות שונה משאר החברים, והשאלה הכי מורכבת – האם לא קשה לו עם העובדה שהחבר שהיה איתו יצא ללא פגע. "יש פעמים שאני מתבאס על זה, הרבה פעמים", מודה יואב. "אבל יש דברים שאני דווקא אוהב בזה. אתה לא מחכה בתור ללונה פארק. אני יותר חזק בידיים מרוב הילדים. נגיד לפני התאונה הייתי יכול בקושי לעשות שכיבות סמיכה. עכשיו אני עושה איזה 60". משהו בכנות של הילדים ובתגובות של הקומיקאים, שהם עצמם קצת ילדים שלא התבגרו, שובה את הלב.

כשאני נזכרת בסדרות שהיו בילדותי, אני מבינה שהתפתחנו. הסברה שתוכניות הילדים של היום הן לא מה שהיה פעם, היא שגויה או שייכת למבוגרים נרגנים שלא מעוניינים אפילו להציץ על התוכן של היום. ערוץ כאן חינוכית מוכיח פעם אחר פעם שיש טלוויזיה אינטליגנטית לילדים והיא הולכת ומשתכללת. גם הסדרות הכי ליברליות וחכמות מהעבר, לא מתקרבות לרמת הרגישות והפתיחות שמציגה טלוויזיית הילדים היום, וזה משמח ומרגש. ילדים שנחשפים לכל מה שיש לעולם להציע, גם בצד שנראה אולי קצת אפל, יהיו יום אחד מבוגרים שידעו לקבל קול אחר ושונה מהם.

"השמרטפים", כאן חינוכית, היום 15:45 ובכל יום רביעי