מחזות זמר לרוב מבוססים על סיפורי בדיוני ולכן המוקצנות שלהם לא צורמת כמו מחזמר ביוגרפי שעשוי מרעים וטובים מוחלטים, למרות שלשנוא את המלכה הפך לספורט לאומי. גברת מייגן ובעלה האנמי הנסיך הארי, תרמו בזה לא מעט אחרי הריאיון שהעניקו לאופרה ווינפרי. אבל חברים, אנחנו אנשים בוגרים שיודעים שהחיים מורכבים, במיוחד כשמדובר במשפחה הכי מפורסמת בעולם. אין קנוניות שמתארגנות לחסל נשים רכות, אולי רק בסיפור שמספרת לעצמה מייגן.

על פני כשעה וחצי, מציג המחזמר נרטיב אמריקני סליזי. דיאנה היא מלאך ולא אדם בשר ודם, היא אפילו יוצאת מטומטמת גמורה רוב הזמן. טובת לב עד מבוכה. כשהיא מספרת לצ'ארלס שהיא בהריון, המבט שלה כל כך אידיוטי עד שזה פשוט לא נעים לצפייה. דיאנה לא הייתה דמות פלקטית. היא הפכה לאייקון בגלל האישה המורכבת שהייתה. היא הייתה הכי אפ טו דייט בהכל ובטח לא נראתה ולא נשמעה כמו סוכנת הביטוח שלקחו לגלם אותה במחזמר.

ג'ו דיפייטרו המחזאי חבר לדייויד בריאן והקלידן של בון ג'ובי לכתיבת המוזיקה למחזמר, שנשמעת פשוט כמו שיר אחד בהמשכים. הפקה זו היא כל מה שאני שונאת בתרבות הג'אנק שבשם עקרונות מודרניים, רומסת את כל מה שהיה בעבר. למשפחת המלוכה כבר אין טיפת כבוד כי הנכד המהולל שלה ריסק הכל לתוך בוץ טובעני, וגברת מייגן – שמרגישה שהיא המשכה של דיאנה – מצליחה לסובב על האצבע שלה תעשייה שלמה שלא מבינה שמדובר בשחקנית סוג ז' שחושבת שהיא יכולה להפוך את התרבות הבריטית לעוד סדרה שאף אחד לא זוכר שהיא שיחקה בה.

עצוב לי כשאני רואה עד כמה איבדנו את החושים ובעיקר את ההבנה שהחיים הם לא שחור או לבן, בשם הפוליטיקלי קורקט שחירב את התרבות כליל.

"דיאנה: המחזמר", נטפליקס