"משחק הדיונון" – שקשה להתעלם מהדמיון שלה לסרטי "משחקי הרעב" שיצאו ב-2012 ו-2013 – מתמקדת ב-456 משתתפים שהמצב הכלכלי שלהם דוחק אותם לפינה והם מקבלים הזדמנות לנסות להרוויח סכום חסר תקדים, אם רק ינצחו בששה משחקי ילדים, כשהראשון שבהם הוא "דג מלוח" שכולנו זוכרים מילדותנו. מה שהם לא יודעים זה שמי מהם שיזוז אחרי הזמן בו בובת הענק תסתובב, יירה ויקפד את חייו במקום. את המשחק הראשון שרדו רק 201 משתתפים. מכיוון שאין להם מה להפסיד, מי שנשאר בחיים ממשיך לשחק למרות שהוא יודע שהסיכוי שיצא מהמשחק בחיים הוא קלוש.

הסדרה שלוקחת לקצה את מה שאנחנו מכירים מתוכניות ריאליטי – הפכה לאתגר טיקטוק הכי פופולרי בימים אלה, וזכתה לאינספור מימים ברשת.

תקראו לי שמרנית, תקראו לי קשישה – אבל ההשלכות של הצפייה בסדרה הזו קשות לי. הרי זה ברור שסדרה עם תוכן כזה נוצרה כדי להעביר מסר מטלטל, כזה שידברו עליו אחר כך ויגידו "ואו, זה כמו במציאות. איזה עמוק". זה אגב מצב שכבר מכניס אותי לסטרס – ההבנה שאני ניגשת למוצר שצריך להעביר אותי איזו חוויה מעצימה בהקשר של החיים שלי, שאני אצטרך לנתח אותה עם עצמי אחר כך ולהגיע למסקנות על העולם באמצעותה.

הסדרה הזו, בקיצוניות שלה וכמות הדם שנשפכה בה, אמורה להציג לנו עד כמה המציאות שלנו מעוותת. איך אנחנו כבר 30 שנה מדיחים אנשים ממהדורת השבט שלנו ולא מבינים שמדובר בבני אדם אחרי הכל. או אולי נותנת זווית על הייאוש העמוק שיש בעוני, שגם אליו רובנו לא נחשפים בחיי היומיום. אבל כשסדרה הופכת לטרנד טיקטוקי – משהו במסר לא עובר. אולי אם היא הייתה מוקרנת בסינימטק, אפשר אולי היה לנסות להגדיר אותה אפילו כיצירת מופת, אבל כרגע היא בעיקר לא ברורה. לא ברור למה מלכתחילה המשחק הזה נוצר והאם לאלימות יש באמת משמעות מעבר למבע הקולנועי הקבוע של יצירות קוריאניות.

נטפליקס לא תרצה לוותר במהרה על התרנגולת הזו, ומשתוקקת להפיק עונה נוספת שתטיל גם היא לא מעט ביצי זהב, אבל דווקא היוצר שלה הוואנג דונג-היוק לא מראה כרגע סימנים של מי שממש רוצה לשבת ולהתחיל לכתוב תסריט לעונה השנייה.

"משחק הדיונון", נטפליקס