בריטני ספירס
את הסרט "בריטני נגד ספירס" שיצרו העיתונאית ג'ני אליסקו והבמאית ארין לי קאר, צריך לסווג בקטגוריית סרטי האימה, אחרת אין שום דרך להסביר את מה שהאישה הזו עברה ב-13 השנים האחרונות. הסרט שמציג איך מעל לעשור בית המשפט שיתף פעולה (כי אי אפשר לקרוא לזה אחרת) עם אבא שהחליט לשלול את כל זכויותיה של הבת שלו, היא לא פחות ממצמררת.
לחובבי דוקומנטריה על מוזיקה – לא מדובר באחד כזה. השנים הראשונות בקריירה של בריטני ספירס צצות למספר שניות לאורך הסרט, אבל כמעט ולא עוסקים בהן. הדוקומנטרי מבוסס על מה שקרה משנת 2007, כשקרתה ההתמוטטות המפורסמת של בריטני ועד להשתלטות של אביה על חייה החל מ-2008 ועד ליולי 2021.
הסרט מעניין בעיקר בגלל האירועים המטלטלים שהוא מציג. אין מה לעשות, ספירס הייתה ונשארת הדמות הכי מעניינת בתרבות העולמית, וזה כבר הרבה מעבר למלכת הפופ הבלתי מעורערת שהיא. אבל היה קשה להתעלם מכך שהדוקומנטרי כמסמך עיתונאי לוקה בחסר.
אני באמת לא מצליחה להבין כיצד ראיונות עם דמויות מרכזיות שלא מסכימות להגיב לדברים, תורמים. בייחוד אם לא מאמתים אותם או לפחות מובילים לתשובה שיכולה לשפוך קצת אור על הדברים. היה זה מאכזב בכל פעם מחדש הראיונות של פלישיה קולוטה, האסיסטנטית של בריטני מתחילת דרכה, חברה טובה של לין ספירס, האמא, שלא מוכנה להגיד שום דבר אף פעם. מה הערך שנותנת האישה הזו לסיפור? זה שהיא מספרת בכל דרך אפשרית מה יקרה לה אם היא תחשוף את האינפורמציה שהיא יודעת? את זה אנחנו כבר יודעים, כי שמענו אותה אומרת את זה באינספור ראיונות אחרים שהיא העניקה בעבר.
אבל האכזבה הכי גדולה בסרט הנוכחי, נרשמה בראיון שנתן ד"ר ג'יי אדוארד ספאר, הפסיכיאטר הגריאטרי שחתם על המסמך שמראה כי בריטני סובלת לכאורה מדמנציה (מחלה שלא בדיוק מאפיינת בני 30 פלוס) ולכן זקוקה לאפוטרופוס קבוע שיהיה אחראי עליה כאדם. האיש, שהעדות שלו אמורה להיות עדות מפתח, מבליח באמצע הסרט ופשוט מסרב בתוקף להתייחס לדברים: "אני לא מתכוון להודות שפגשתי אותה אי פעם". על כל שאלה שניסתה להיכנס טיפה פנימה, הוא השיב בנחרצות: "אני לא מתכוון לאשר שאי פעם התבקשתי להעריך את מצבה של בריטני ספירס". וזהו, אחרי ה"ראיון" הזה הוא שוחרר לדרכו. במקום לנסות ולהוביל אותו לתשובה חד משמעית, להראות לו את החתימה שלו על המסמכים הרשמיים, להצליב אינפורמציה – האיש הכי משמעותי אולי בכל הפרשה, שוחרר כלעומת שבא. מי שדווקא כן מתראיינת בלי סוף זו ג'ני אליסקו, מיוצרות הסרט, שההיכרות שלה עם בריטני שואפת לאפס. לא ברור בכלל.
מה שכן ראוי לציון הוא ההחלטה הברורה של היוצרות לא להראות את התמונות של בריטני מאבדת את זה. התמונות שאין כמעט עין בעולם המערבי שלא ראתה אותן. זו ההחלטה הכי אנושית שנעשתה ביחס לאישה הזו לאורך כל הקריירה שלה. אגב, בריטני גם התייחסה לעניין הזה בתגובתה באינסטגרם. בפעם הראשונה הראו לנו את האירועים כפי שהם, מבלי להתעכב על מה לבשה הקורבן בערב האונס.
לצערי, גם אחרי הסרט הזה, הרבה נושאים נותרו פתוחים. הדרמה האמיתית מתרחשת באינסטגרם של הכוכבת. המעריצים בטוחים שהוא מנוהל על ידי האנשים של אביה, כי אחרת קשה מאוד להסביר את בליל השטויות שהיא כותבת או את תמונות הכמעט עירום שהיא מעלה דווקא בימים קריטיים כמו הכרעת בית המשפט בעניין האפוטרופסות עליה. התמונות והפוסטים באינסטגרם שלה מחזקים את הדמות המוטרפת שיצר לה אביה, ומעלות תהייה גם בקרב התומכים שלה – האם היא אכן יכולה להיות אחראית למעשיה.
אני יוצאת עם מסקנה אחת ברורה: מדובר באישה שאביה עשה הכל בכדי להוציא אותה משפיותה וייתכן שאחרי 13 שנים, באמת הצליח. ואולי הדבר הכי מחריד בסרט הזה הוא ההבנה שאם לאדם כל כך מפורסם היה יכול לקרות דבר כזה – במבחן האדם הסביר יכולים לקרות דברים הרבה יותר חמורים.
"בריטני נגד ספירס", נטפליקס
