אשכנזי בקלות יכלה לעשות עוד עונה שבה היא מקפצת וצורחת "מה זה השטויות האלה?!", אבל היא הבינה שהומור טוב צריך להתפתח, להיצמד לרוח הזמן ובעיקר להתאים לפרסונה שלה. עדי אשכנזי בשנות ה-40 שלה היא לא עדי אשכנזי של שנות ה-20 וה-30, אבל זה נפלא. כל כך כיף להקשיב לה בלי כל הריקושטים מסביב. אפילו ברמה של הסטיילינג. יש קטע לאישה הזו שעומדת על הבמה, היא נראית שלמה עם עצמה ועם החומרים שהיא מביאה לסלון של הצופים שלה.

מה שעוד יותר מדהים בתופעת עדי אשכנזי, היא שמאז שנחשפה ב"דומינו גרוס" אי שם על התפר של המילניומים, היא מציעה לנו את אותה הסדרה כבר תכף שני עשורים וזה פשוט לא מפריע לנו. "מה זה השטויות האלה?" עלתה בערוץ 2 בשנת 2005, ויחד עם "ארץ נהדרת" ו"עובדה" הן פחות או יותר היחידות ששרדו עד כה. ואיך אומרים? אם אתה מוצא את עצמך באותה שורה עם "ארץ נהדרת", כנראה עשית משהו ממש טוב.

לא משנה כמה המבקרים יענישו את אשכנזי על שיחות המגדר שלפעמים נשמעות קצת פרימיטיביות – זה עובד. אני אחשוף פה סוד מטורף שכולכם מסרבים לדבר עליו, אבל כשאנחנו מעוכים על הספה בסוף היום עם בן/בת הזוג וצופים ביחד בבדיחות זוגיות – זה הכי מצחיק אותנו. לא משנה כמה נהיה מתוחכמים ואליטיסטים, היחסים שבינו לבינה באופן טבעי הכי קרובים לליבנו, במיוחד כשאתה מקבל הצצה לאיך יראו היחסים הללו לאורך העשורים הבאים.

גם לא משנה כמה נתעלם מעניין הגיל, הוא מעסיק את רובנו. כשסיגל שחמון בת ה-49 שנראית בת 30 במקסימום, מספרת לעדי אשכנזי שהיא לא מרוצה מההתבגרות שלה, זה מרגיע אותי. אני מבינה שלא משנה איך את נראית ולא משנה מי את, ההתבגרות קשה לכולנו. מרוב שהשתכללנו והפכנו את הקבלה העצמית לאחד הערכים המרכזיים של העולם המודרני, כמעט מביך להודות שעדיין יש לנו את הג'וקים האלה בראש, כמו הפחד מהתבגרות. אשכנזי מניחה את הדברים כפי שהם מולנו הצופים ועדיין מצליחה להיות שנונה ומעודכנת.