אז החברים של ג'רי אולי יתקשו למצוא אחד את השני ברחוב כי אין להם עדיין טלפון נייד, ואולי בשלב מסוים מכשירי פקס יעמדו פתאום במרכזו של הפרק, אבל האמת של "היי, החיים האלה די מחורבנים סך הכל, אבל לפחות אנחנו יכולים לצחוק על זה", תבהק מלמעלה כמו תמיד.

סיינפלד היא כבר לא אותה סדרה ששינתה דה פקטו הקומדיה הטלוויזיונית. "תרגיע" ואחרות השכילו לנצל את ניפוץ הכללים הסיינפלדי והובילו את הז'אנר אל המאה ה-21, אבל עדיין יש לה את האמירה הברורה ביותר על הבדידות והציניות שהן מנת חלקו של האדם המערבי. זה לא סתם שהיא תקעה יתד כל כך חזק בתודעה שלנו, זו אחת היצירות היחידות, בכל ז'אנר, שהצליחו לזקק את החוליים שלנו כאנשים וכחברה לכדי סצנות בלתי נשכחות, שגם כשהגיונית הן נמצאות הרבה מעבר לקו האבסורד, עדיין מצטיירות בעינינו כאמיתיות עד כאב. אבל מהסוג המצחיק.

חברים עשתה את שלה. בני הדור הצעיר התחברו לקיטש הזה של מערכות היחסים המלאכותיות בין הדמויות, ולבדיחות שהוגשו להם בכפית של זהב אל הפה. עכשיו הגיע הזמן שלהם ללמוד שלרוב בחיים אנחנו מתנהגים כמו חארות ובסוף הדברים באמת מתחרבנים לנו, ואולי יש לזה קשר ואולי אין לזה קשר לאיך שהתנהגנו, אנחנו לא באמת בטוחים. בקיצור, החיים. כי סיינפלד היא לא סדרה על כלום, היא סדרה על הכל. עובדה, פעם בכמה ימים, במרווחים שבאופן חשוד כמעט ולא השתנו לאורך השנים, אני עדיין מוצא את עצמי ממלמל בשקט "יא, זה כמו בסיינפלד".

אז עכשיו, כשרגע האמת מתקרב, הגיע הזמן להדק חגורות (!but never to stop short) ולבדוק אם המילניאלז האלה מספיק טובים בשביל הסדרה הזאת. אם לא, לפחות אנחנו נוכל לחוות אותה מחדש (את הבינג' יש להתחיל מעונה 3 כמובן, ולסיים לפני פרק הסיום הכפול). ואם אתם חושבים לרגע שאולי הומור מיזנתרופי ודיונים על כפתורים קצת פחות רלוונטיים לחיים שלכם היום ואתם שוקלים להשאיר את העבר בעבר  – !do the opposite

"סיינפלד", מ-1 באוקטובר בנטפליקס