האמת היא שבטעות. אחרי שירות צבאי אותו סיימתי בתפקיד קב"ר (קצין בינה רשתית), התחלתי לימודים בכלל תואר ראשון בכלכלה ולוגיסטיקה. למדתי יחד עם מאות סטודנטים שרבים מהם – כמותי – לא ידעו מה לעשות באמת בחיים.

בשנה השנייה שמעתי במקרה שפותחים מחלקת חדשות ברדיו אזורי-מגזרי קול חי. הלכתי למבחנים וכמובן שלשפה הערבית שלי היה יתרון. עבדתי שם במשרת סטודנט במקביל ללימודים שלי. מצאתי את העבודה מעניינת ודי דומה למה שעשיתי בצבא. איסוף מידע, עיבודו והגשתו כמוצר מדויק ומוגמר לצרכנים. בצבא זה היה מסתכם בדו"חות מודיעין, בעיתונות זה הפך לכתבות. בהמשך הצטרפתי למקור ראשון, לאחר מכן מעריב, ערוץ 20 ולפרשנויות בערוצים השונים. בין לבין עשיתי תואר שני ביחב"ל.

אומרים שהשפה הערבית רחבה ועמוקה מהים, גם תחום המזרח התיכון רחב ועמוק למלא בשינויים להתפתחויות כל הזמן.

2. ערב אידיאלי מבחינתי

לשמחתי, במסגרת תפקידי הגעתי למדינות ערביות רבות ולמקומות מעניינים. נפגשתי עם דמויות מרתקות שמחזיקות בתפקידי מפתח במדינות שבהן הן חיות וגם עם אנשים פשוטים שבמפגש ושיחה של שעה איתם, מבינים כל כך הרבה על המזרח התיכון. הם חיים את המציאות היומיומית שמאחורי הכותרות הגדולות והמהלכים המדיניים המורכבים באזור.

אחד הלילות המיוחדים שאני זוכר היה בכפר לאלש במחוז שיח'אן – נינווה המקראית שבצפון עיראק. הכפר הזה מקודש ליזידים ושם נמצא קברו של השייח' אבן מספר, מייסד הדת היזידית. ביקרתי במקדש היזידי במסגרת ביקור בעיראק בזמן הקרבות שניהלו צבא עיראק וכוחות הפשמרגה הכורדים נגד ארגון דאעש בשנת 2016. ארגון הטרור בשיאו שלט ממערב עיראק ועד מזרח סוריה וטבח בדת היזידית.

הביקור שלי בכפר לאלש היה בלילה חשוך לגמרי. מתחם הקבר המקודש הואר בלפיד גדול של אש שנבע מתוך צינור נפט עיראקי. בגלל קדושת המקום צריך להתהלך בו יחפים, החשיכה ותחושת האבנים שפוצעות את הרגליים זכורות לי היטב. נכנסתי למקדש ושם פגשתי באיש הדת המקומי שסביבו התאגדו בני הקאסטות השונות שמחולקים לפי מעמדות – ממעמד הקדוש עד לפשוטי העם שנולדו כדי להיות לו לעבדים. איש הדת סיפר לי על הזוועות שאנשי דאעש ביצעו ביזידים ולבקשתי הרחיב גם על הדת היזידית ועל הספר המקודש שלהם שנשרף באש ומאז רזי הדת עוברים מאב לבנו. הדת היזידית זכתה בגלל הסיפור לכינוי "דת האש" ויש כאלו שמכנים אותם "דת השטן" בגלל המסתוריות המפחידה שמאפיינת את היזידים.

3.כשאהיה גדול אהיה:

אני מניח שאמשיך לעבור בתחום. התחלתי לכתוב ספר ואני מקווה שאצליח לסיים אותו. אני גם מעביר הרצאות בתחום המזרח התיכון בהן אני מנתח אירועים באזורנו בצירוף סיפורים, תמונות וסרטונים מביקוריי במדינות ערב.

טיפ למראיינ.ת המתחיל.ה מאת גבי בר חיים, כתבת מגזין בידיעות אחרונות

דעו את מי אתם מראיינים: יש המון אסטרטגיות לניהול מהלך של ראיון. הבסיס ההכרחי בכולן הוא ידע מוקדם. כבר נתקלתי בעיתונאים שמסרבים לעשות ארכיון לפני פגישה עם המרואיין, כדי לא להיות מושפעים מאחרים. זה הדבר הכי אידיוטי ששמעתי. חוסר ידע הוא לא סמל למקוריות, הוא מקסימום תירוץ גרוע. המטרה לפני ראיון היא לדעת כל מה שאפשר על המרואיין. מה שנכתב ומה שלא נכתב. מה שהוא רוצה שידעו עליו ומה שהוא יעדיף לאכול ושרק לא יצא החוצה. מה הוא אוהב לשתות ואיזה ספר שינה את חייו. אין רזולוציה שהיא גבוהה מדי, וכל מידע יכול לשמש כמפתח שיתברר רק תוך כדי התהליך.

ספונטניות היא ללוזרים: לראיון מגיעים עם שאלות כתובות, לא כי אתם סניליים, אלא כי ראיון הוא מהלך שכדאי לתכנן מראש: איפה מתחילים ולאן רוצים להגיע, מה אומרים למרואיין שמסרב לענות לשאלות קשות. בשאלות מורכבות רצוי שלא להשאיר מקום להפתעות, אלא להתכונן – בכתב או בראש – לכל תסריט. כלומר, אם מרואיין יענה א' מה תשאלו, ואם מרואיין יענה ב'.

נסו לבקר בבית המרואיין: מה יש לו על הקיר בסלון? על השולחן? בספריה? בשירותים? איך הוא מארח? הדברים האלה יכולים לא רק לרענן ולהכניס צבע לכתבה, אלא גם ללמד דברים משמעותיים על המרואיינים. אף אחד לא אמר שהם יסכימו להכניס אתכם הביתה, אבל כדאי לכם לנסות ולבקש. אם לא יצליח, לא יזיק. כמו בחיים.

מזל טוב ילד.ה

01/08 נעמה רביע ליאון, ספי עובדיה, אריק צנטר
02/08 נירה שניידרמן
04/08 ברק אובמה, גידי גוב, לאה אתגר
05/08 יולי אדלשטיין, בתיה גלעדי
06/08 דינה דיין
6/08 אלון פנקס, אלון גל, דויד פרץ