בין לקט ההתבטאויות הכי זכורות של רוני דניאל באולפנים, שידורים תחת ירי רקטות בהם התעקש להמשיך לשדר ולא לחפש מקום מוגן – הוכנסו גם שלל הריבים שניהל עם חבריו לפאנל או מרואיינים, מה שהזכיר לי יותר את ספיישל גמר "האח הגדול" מאשר פרידה מעיתונאי שכבר מזמן הפך לסמל.

הדיון עליו בפאנל לעומת זאת היה מעולה. הסיפורים מאחורי הקלעים. עמית סגל שסיפר איך דניאל היה מכנה את כל הכתבים ובפרט אותו – "שמאלן". התמונה עם יונית לוי שמחייכת מאוזן לאוזן בשידור שטח ומחבקת את דניאל שעומד עם סיגריה בפה, כפי שהיה תמיד מאחורי הקלעים.

ואם אחזור כמה שעות אחורה, הריאיון של עודד בן עמי עם ברהנו טגניה שבגרון חנוק ועם דמעות סיפר על איך רוני דניאל קיבל אותו למערכת ודאג להרגיע ולהדריך אותו. זה ייזכר לטעמי יותר מכל הספד או לקט ששודר. ריאיון של שלוש דקות שהציף את הרשת והעביר יותר מהכל את מי היה רוני דניאל האיש. זה שחנך מרצונו החופשי את כל הכתבים הצעירים, הפך לאב עבורם והשרה תחושת ביטחון. לדברים של ברהנו הצטרפו גם ניר דבורי, אוהד חמו, גלעד שלמור ואדווה דדון שסיפרה איך בכה כשהראתה לו תמונה של בתה התינוקת. זה מרגש לצפות באנשים שמביאים לנו ביום יום את החדשות בפנים רציניות, נשברים ככה בשידור, למשל כמו ילדה שרואה את הוריה שלה בוכים.

אולי אנשי חברת החדשות היו מעדיפים אתמול לא לשדר, ובמקום האולפן הגדול והקר, לשבת זה עם זה על הדשא, עם כוס קפה וסיגריה, ולעלות זיכרונות פרטיים מ"רוני שלנו". אבל דווקא מהמקום הזה, הפכה אתמול מהדורת חדשות 12 למעין שבעה ארץ ישראלית, כזו שכולנו לקחנו בה חלק.

קשה להתעלם מכך שהשידורים אתמול, במהדורה אבל גם בתוכניות אחר הצהריים, הזכירו את הפרידה מראש הממשלה יצחק רבין. דניאל היה אבא גדול לכל הפרויקט הזה שנקרא מהדורת קשת 12, ואיננו עוד. יותר אפילו מהעמיתים שלו, דניאל יחסר לצופה שכל כך התרגל לקול שלו, אותו קול סמכותי ומרגיע כאחד.

מהדורת חדשות 12, יום שני, 20:00

ריקלין נפרד בדרכו הייחודית

התלבטתי אם לכתוב על האינסידנט אתמול בשידור ערוץ 20 מכיכר רבין, אבל אז החלטתי שגם דוגמה רעה היא דוגמה. מותו של רוני דניאל הציף את ערוצי הטלוויזיה והרדיו ופתח מבזקים, מה שגרם לשמעון ריקלין לתהות: "איך יכול להיות שגופי התקשורת הפכו להיות הגופים הכי בכירים במדינה? האם יכול להיות שאנשי התקשורת מחליפים פה בעצם את הפוליטיקאים והופכים לממשלה אמיתית?"

למרות שעו"ד כנרת בראשי ואשת הפרסום נינה שניידרמן שישבו לצדו בפאנלף נדהמו מהתהייה וניסו להשיב לו שאין שום קשר בין השניים, ריקלין סרב לתת להן לענות והמשיך עם התזה על כמה שאנשי התקשורת (או יותר נכון, אנשי חדשות 12 שמרגיזים אותו במיוחד) הפכו עבור הציבור למשמעותיים יותר מהפוליטיקאים (או יותר נכון מבנימין נתניהו ירום הודו).

ובערוץ 20 כמו בערוץ 20 pic.twitter.com/GTVoEXjWRO

— השר לענייני טוויטר ️‍ (@TheTWMinister) July 26, 2021

מעבר לכך שעצם ההשוואה תמוהה, באמת ובתמים נשאלת השאלה האם המאבק מול המהדורה המרכזית לא נפסק גם כשאחד מחבריה הולך לעולמו? לאן הגענו שלשאלה כזו בכלל יש מקום בשיח התקשורתי-ציבורי. האם גם למאבק הפוליטי שמנהל ריקלין בשם מנהיג האופוזיציה אין גבולות?

גילוי נאות: כמי שערכה בעברה בגלי ישראל, אני יכולה לספר על אינספור פעמים שדניאל נעתר ועלה בשמחה לשידור (לעומת, אגב, רבים מחבריו למהדורה). הוא לא ברר תחנות לפי האג'נדה הפוליטית שלו ושל חבריו למערכת. אז בו אתה משתמש למאבק שלך, אהה שמעון?