איך הגעתי לתחום

בכל מסגרת שהייתי בה, בכל מסגרת שנתקלתי בה שאלתי שאלות, חשדתי בכל מי שנמצא בעמדת כוח. ניהלתי רישומים במוח של מקורבים ומלכחי פנכה, תמיד חיפשתי את מי שנשארים בחוץ וניסיתי להבין למה.
הקמתי עיתון כיתה בכיתה ג' והתמכרתי. בעיתון הקן של תנועת הנוער, רכזת הקן כבר עברה על משפטים בטקסטים שלי עם מרקר שחור, אבל החלטתי להדפיס ולהפיץ עותקים בלי הצנזורה שלה.

את ההזדמנות הראשונה קיבלתי בגיל 15 בוואלה ZONE. העורכת לימדה אותי לא לקרוא טוקבקים, וזה משהו שאני מיישמת עד היום

הרבה שנים הייתי אקטיביסטית, אבל רק שיגעתי את כולם בשאלות שלא היה נעים לענות עליהן.

בין 2015 ל-2019 כתבתי בגלריה של הארץ על תרבות פוסט-סובייטית. כשביקשתי לעסוק בנושאים נוספים, הושארתי במשבצת שיועדה לי, לתחושתי. אבל אז חיפשו עוד אשת צוות במקום הכי חם בגיהנום. איזה מזל.

ערב אידיאלי מבחינתי

עשיית דברים שלא הייתי רוצה שיעלו בתחקיר אודותיי, עם חברות, תחת השפעת דרינקים.

כשאהיה גדולה אהיה

לא רק עיתונאית שיושבת חזק ועמוק על תחקירים, אלא בעלת טור שבועי לביקורת תרבותית של תכנים בטיק-טוק. אמן.

טיפים למחזאי.ת במתחיל.ה מאת מיכל אהרוני, מחזאית

שיעור ראשון בסמינר הקיבוצים עם ד"ר רזי אמיתי. רזי הוא בכיר בעולם התיאטרון ואנחנו סטודנטים בשנה א', מלאי אמביציה וחלומות ותשוקה למקצוע. בום. דלי מים קרים במיוחד נשפך עלינו: זה מקצוע קשה, מעטים מאוד מצליחים אם בכלל, יש המון כמוכם, צריך סבלנות ומרפקים ועור של פיל, איש לא מחכה לכם מחוץ לכותלי בית הספר, סיכוי קלוש שתעסקו במקצוע באמת. כמעט 19 שנים חלפו מאותו רגע ועד שהמחזה הארוך הראשון שלי הופק. כל מה שהוא אמר אז תקף גם היום, כלום לא השתנה. זאת היתה שיחה חשובה, אין ספק, כנה ומדויקת, דומה במהותה למילים האלמותיות של המורה למחול מסדרת הטלוויזיה FAME: רוצים תהילה? על תהילה משלמים. וכאן, כרגע, אתם מתחילים לשלם עליה. בזיעה.

אבל דבר אחד ד"ר אמיתי שכח לומר לנו: הרגע הזה שבו המסך עולה ואת שומעת את המילים שלך נאמרות וצחוק של קהל או שקט מתוח בציפייה, הוא אחד הרגעים היפים והמרגשים בעולם. ואם כבר נגזר עלינו להתאמץ ולמשוך את עגלת החיים אז ככה: באולם חשוך, בלי קיר רביעי ועם דבל'ה גליקמן אומר את מה שחשבת שנה לפני לבד בבית. יש מיליון עצות למחזאי המתחיל ומיליון עצות שיסתרו אותן. למשל, תכתבו מה שאתה מרגישים שזאת עצה מצוינת. הרי אם לא באמת מרגישים, הכתיבה היא טכנית, חסרת נשמה. אבל בחייאת, אם תכתבו רק רגש, זה נורא ירפא אתכם אבל ישעמם את הקהל אחרי 10 דקות. תיאטרון הוא מדיום רזה, אין בו שומן, זה לא ספר.

ולכן יש בעיני בתכל'ס, בשורה התחתונה, ארבע עצות ברזל:

1. קונפליקט. זה הכי חשוב. בלי קונפליקט אין תיאטרון. בחיים קונפליקט שמתעצם הוא אסון. על הבמה הוא מתנה לשחקנים ולבמאי ולצופים.
2. קריאות ושכתובים. סיימתם לכתוב? אין כמו קריאה בקול כדי לגלות את הבעיות. לא חייבים שחקנים מקצועיים, בקשו מבני משפחה או חברים פשוט לגלם את הדמויות. ואז לכו לשכתב, אל תפחדו משכתוב. אין אחד שהדראפט הראשון של המחזה שלו טוב, גם לא השני.
3. תכתבו. להסתובב שנים עם רעיון זה מאוד מרגש אבל לא מוביל לשום מקום. אני מקבלת המווון הודעות בפרטי מאנשים שמספרים לי שיש להם רעיון שהם כבר חושבים עליו המווון זמן והם רוצים לחלוק אותו איתי ולראות איך מפתחים אותו. אז באמת שאני נורא בעד אנשים עם חלומות ומעריכה את זה שאנשים סומכים עלי ועל דעתי, אבל ראבאק, מה רעיון מה? תכתבו. שלחו משהו. רעיונות יש מלא, מחזות יש הרבה פחות.
4. העצה האחרונה והחשובה מכל: אל תוותרו מהר, אל תרימו ידיים, אל תעלבו מ"לא". את "אנגינה פקטוריס" אף תיאטרון רפרטוארי לא רצה. גם אחרי שההצגה רצה כבר חמש שנים עדיין, בשביל "חמדת אבות", נאלצתי לצאת לעוד הדסטארט. זאת היתה פגיעה איומה באגו, מה, איך הם לא רוצים אחרי שכבר הוכחתי את עצמי? יש לי שלאגר סאטירי, עשיתי בהבימה את "ורסאצ'ה" שקיבל ביקורות נהדרות והנה שוב אני מחזרת על הפתחים. אבל אגו הוא מטרד ברגעים כאלה. תזכרו שכמה ששלכם גדול – של מנהלים אומנותיים ודרמטורגים הוא גדול יותר. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומרת "מחזאית". סיימתי לימודי תיאטרון בגיל 25, אני 46 היום. לקח לי קצת זמן לפרגן לעצמי את הטייטל.

מזל טוב ילד.ה

17.06 רום ליאור, שרון יוקד, נטע צחנובסקי,

18.06 יעל פרידסון אבנר הופשטיין,

19.06 ויקי מורוזוב, עינת ווינבוים, איילת נחמיאס ורבין,

20.06 רינה מצליח,

21.06 יובל קרני, מיקי לוי, רותם אליזרע, גבריאלה רוזנשטיין,

22.06 גור פרל