בקובלנותו נגד העיתון, ציין זוהר, כי לבד מתצלומו, לא הוזכר שמו בגוף הידיעה אף לא פעם אחת. "מדוע דווקא אני?", שאל זוהר במהלך הדיון בבית הדין, "והלא בכנסת מכהנים 120 ח"כים. אין זאת אלא מפני שכוונת המפרסם ברורה היתה: לפגוע בי, להכפיש את שמי, כאילו אני הוא זה המוביל את חברי הכנסת בתביעתם להעלאה בלתי מוצדקת של שכרם". המתלונן קבל בעדותו, כי נחצו קווים אדומים בפרסום מושא הדיון.

משהובא דבר הגשת התלונה לידיעת כלכליסט, הגיב העיתון באמצעות פרקליטו כי לטעמו לא הופר תקנון האתיקה ומשכך נתבקשה דחיה ו/או גניזת התלונה. העיתון העדיף שלא לשלוח נציג מטעמו לדיון בבית הדין לאתיקה של המועצה, כי, כדברי בא כוח העיתון, "בנסיבות שפורטו, אין בדעתו של 'כלכליסט', ליטול חלק בהליך, על מנת לשמש בו, כניצב בהצגה".

חברי ההרכב מתחו על כך ביקורת נוקבת על העיתון: "'כלכליסט', מימש את הבטחת פרקליטו, ולא הופיע. משום כך, קוים הדיון בהעדר הנילון, בצד החלטה נוקבת, כי גישה זו, של היעדרות תחת מחאה, נודף ממנה טעם לפגם, הפוגע, גם בכבודו של המוסד היושב לדין, באשר, אין הדעת נותנת הכרה על תנאי בבית הדין של מועצת העיתונות, שלפיה, היה והחלטת המועצה, להעמיד, או לא להעמיד, לדין, לא תתקבל, לא יופיע הצד המשיב לדיון. זהו טעם פסול מיסודו, ואין לייתן לו גבוי".

בפסק הדין נכתב כי: "בצד הנאמנות לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת,- נדרשת מכל עיתונאי ועיתון, מחויבות ליושר ולהגינות, עד כדי כך, שלא יפורסמו דברים אשר, בין ביודעין ובין ברשלנות, פוגעים ואינם מדויקים…. הנאמנות לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, איננה בבחינת נדבך העומד בפני עצמו, באשר בצידו ניצבים נושאי הדגל שעניינם: יושר, אמינות ונאמנות לאמת, כמו גם דאגה מובנית לשמו ולכבודו של האדם, אשר עליו, או בגינו, מתפרסמים דברים… לאור כל האמור לעיל, הגיע בית הדין, לכלל מסקנה, כי בפרסום מושא תיק זה, שוחררו חרצובות הלשון יתר על המידה, ונעברה על ידי כלכליסט, אותה עבירה המתייחסת לס' 2 לתקנות האתיקה, לעניין פרסום אחראי. – העבירה התקנונית, נעברה".

לפיכך, החליט בית הדין לנקוט נגד כלכליסט צעד של נזיפה.