עידית אלה ערגס ומשפחתה
חודש אוקטובר תמיד היה חודש עמוס רגשית. הוא נחשב לחודש המודעות לכל כך הרבה נושאים חשובים שאסור שירדו מפרק היום ואף לא לרגע אחד. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד, חודש המודעות לתסמונת דאון, חודש המודעות ללידה שקטה וחודש המודעות ללידת פג. ולמרות שכמו שאר חודשי השנה גם חודש אוקטובר חוזר על עצמו שנה אחר שנה, זה לא מספיק.
הכאב הוא יום-יומי
בתור אמא אשר שכלה את בנה השני כאשר היה בן שמונה ימים בלבד מחיידק נדיר שנדבק בו בפגייה אני יכולה לומר לכם- הכאב תמיד שם. הכאב וחוויית האובדן הם יום יומיים. הם איתן כל יום ויום כל שעה ושעה כל דקה וכל שניה. אבל במהלך שאר השנה אני עסוקה בחיים השוטפים שלי ושל בני משפחתי, בגידול שתי הבנות המקסימות שלי, בחיזוק הקשר עם בעלי ועם שאר בני המשפחה שלי, בעבודה ובחברים- ולא תמיד עוצרת רגע לקבל, להכיל, ולהתמודד. ומניסיון אני יכולה לומר שהרבה אנשים מסביבי לא ידעו בכלל מה עובר עליי ולא שמו לב למשבר שאני עוברת ולהתמודדות שלי- לא בגלל חוסר אכפתיות אלא בעיקר עקב חוסר תשומת לב.
הסיבה שרוב האנשים הקרובים והרחוקים בחייה של מי שחוותה אובדן לא יפנו לבדוק בשלומה היא לא חוסר אכפתיות. הסיבה היא שחייהם של כל אחד ואחת מאיתנו עמוסים בדאגות ובעיות אישיות ותמיד יותר נוח לראות את היפה ולהתעלם מהקושי, להתרחק ממה שרק מזכיר לנו משבר או כאב או אובדן קשה. רוב האנשים מרגישים שאם הם לא חייבים להתמודד- הם פשוט לא יתמודדו. חלק מהאנשים מרגישים שהם לא יודעים איך לעזור בהתמודדות ולכן הם מתרחקים. ויש גם את אלה אשר חוו אובדן משלהם והקרבה לאסון של מישהו אחר- לעצב ולכאב, מעלה בהם זיכרונות אישיים שלהם שמחייבים אותם התמודדות אישית בעצמם. ואף אחד לא רוצה להיזכר בכאב האישי שלו. אז אנשים מתרחקים. אבל מכאב אי אפשר לברוח- צריך להתמודד איתו.
נושא המודעות הוא חשוב
מודעות היא לא דבר קל, אבל היא שלב חשוב בדרך להתמודדות. זה השלב בו מבינים, לומדים, מכירים את הנושא. מודעות מסייעת לאנשים להכיל את האדם שעומד מולם בשעת משבר ולהבין מדוע הוא ככה. מודעות מלמדת אותנו להגיב ואיך להתנהג במצבים מסוימים שאינם ברורים מאליו. היא סוג של מוכנות למצבים שלעולם לא חלמנו להגיע אליהם. אבל היא נדרשת בכדי שנוכל לעזור לאחרים. אי אפשר כמובן להיות מודעים לכל מה שקורה סביבנו ולא צריך למלא את חיינו בעצב ובצער במיוחד לא של אחרים, אבל עלינו להיות ערניים וקשובים- בעיקר לקרובים אלינו, גם אם הם לא מראים סימני מצוקה.
לצמוח מתוך הכאב
כאשר נקלטתי להריון עם בני השני לאחר טיפולי פוריות רבים לא היתה מאושרת ממני. אבל האושר נלקח ממני במהירות כאשר בני נולד בחודש שמיני ונפטר שמונה ימים לאחר לידתו. לאבד ילד זה כאב בלתי נתפס וזה לא משנה כמה חודשים נשאת אותו ברחמך או החזקת אותו על הידיים. זה גם לא משנה אם יש לך עוד ילדים בבית. זה כאב שלא ניתן לרפא.
פטירתו של בני הביאה אותי לשנתיים של טיפול נפשי ורגשי שהיוו את ההתחלה במודעות שלי ובקבלה של מה שאירע לי, שהרי לא אוכל לשנות את מה שקרה, רק להכיל את הכאב ולצמוח מתוכו. וכך עשיתי.
לאחר שנתיים למדתי אימון והתחלתי ללוות נשים בשלבים שונים בחיים שחוו אובדן, בעיקר אובדן של ילד. לאחר שנתיים החלטתי להיכנס להריון נוסף. התחלתי סדרת טיפולים וניתוחים גינקולוגית ולאחריה טיפולי פוריות נוספים ונכנסתי להריון. הריון זה הסתיים גם הוא טרם זמנו, הפעם בחודש שביעי ושמונים יום בפגייה עם תינוקת יפיפייה שבקרוב תחגוג שנתיים.
הכאב שם. הוא תמיד שם. גם הקושי. גם ההתמודדות. וגם המודעות. אז לא, חודש של מודעות זה לא מספיק אבל זה משהו. זו תזכורת לכולנו לפקוח את העיניים, להביט סביב ולראות אם מישהו מאיתנו צריך תשומת לב.
עידית אלה ערגס, מלווה נשים בהתמודדות עם משברים ומחברת הספר "אמא חזרה לבד"
