לקראת סוף השבוע הארוך שלי עם הילדים בשבוע שעבר (קיטורים ומסקנות – ראו בטור הקודם) הצטיידתי בהרבה פיצ'יפקעס מחנות הסטוק הקרובה לביתי, וליד הקופה החלטתי לקנות גם משהו לעצמי – בובת שלד מקריפה שמניעה את ידיה בצורה מאיימת בכל פעם שמאירים עליה. להפתעתי הילדים התעניינו בבובה המקריפה יותר מאשר בכל חדי הקרן המאושרים בהם הצפתי את חדרם, ואפילו בנו ביחד תסריטים אפלים למדי לגבי הרפתקאותיו של השלד בעולם העננים הרעים (אל תשאלו אותי מה זה, לא הצלחתי לחלץ מהם תשובה ברורה).

אולי בעצם זה לא היה צריך להפתיע אותי יותר מדי. אחד הנושאים שחוזרים ועולים אצל הילדים שלי בזמן האחרון הוא המוות. אני לא יודע עד כמה תפיסת המוות שלהם היא באמת מציאותית (או אצל מישהו מאיתנו, אם להיות כן), אבל העניין הזה ללא ספק מעסיק אותם הרבה יותר ממה שהוא אמור להעסיק.

הגדולה בעיקר מרחמת על עצמה. השבוע היא אמרה לי: "אני אהיה לגמרי לבד אחרי שאתה ואמא תעלו לשמיים". מדי פעם היא גם זורקת משהו על זה שגם היא תהיה אמא וסבתא אחרי שתסיים להיות ילדה, ושאחרי זה גם היא תעלה לשמיים, "כי זה מעגל החיים". עם זאת, דקה אחרי זה היא אמרה לי שהיא לא מוכנה לאכול כי "סבא הסתכל לי לתוך הצלחת", כך שעדיין לא הייתי נחפז לקפוץ למסקנות נמהרות לגבי בגרותה הנפשית.

גם הקטן, עוד לא בן 5, יכול להבריק לפעמים. השבוע הוא אמר לי ש"השמיים זה כמו פח גדול שזורקים אליו את כל מי שמת, אבל הם כבר עשו שם אנשים חדשים, אז זה בעצם כמו שאנחנו שמים את החומרים בפינת מיחזור בגן". באמת שבאותו רגע התחשק לי לשלוח את המשפט הזה לדף הפייסבוק השנוא "ילדים הם מסחטת הלייקים הטובה ביותר בעולם". שמעו, המטאפורה הזאת הייתה לא רעה בכלל, חוץ מהעובדה שטיפה מבאס לשמוע אותה כשאתה מרגיש שאתה עצמך הולך ומתקרב לרגע הגריסה בפינת המיחזור של העולם.

האמת שאני לא ממש יודע איך אנחנו אמורים לדבר עם ילדים על מוות, או אם אנחנו צריכים לעשות את זה בכלל. אני לא יודע באיזה גיל, אם בכלל, הם מתחילים להבין את העניין המעצבן הזה של הסופיות שיש לכל דבר בעולם שלנו. בינתיים הם נפרדו מסבא רבא אחד, מכלבה ומחתול שהיה חי בעיקר בחצר, והם עשו את זה בצורה בוגרת יחסית. קיבלו הסבר מרוכך כלשהו, היו עצובים למשך רבע יום בערך ואז המשיכו הלאה. אולי בעצם התמודדות עם המוות זה אחד מהדברים האלה שאנחנו אמורים ללמוד מהם.