"אתה חושב שאבא ישן?"
"כן".
"אולי נפתח לו את העין?"

יתרון קטן של יום בבית עם הילדים הוא שנחסך מאיתנו אחד הסיוטים הפחות מדוברים של להיות הורה – ארגון הילדים הקדחתני למסגרות. שוקו ועוגייה מחזיקים אותם שקטים לאיזו חצי שעה, ובזמן הזה אפשר להתאושש קצת מהיקיצה הלא טבעית. אבל באיזשהו שלב זה מתחיל: "אבא, מה נעשה היום?"

"יצירה".
"יצירה זה שאתה יושב על הספה ושולח אותנו לצייר בחדר?".

זה בדיוק מה שזה, כמובן, אבל כאמור, זה אף פעם לא קל, ומהר מאוד היצירה זולגת אל שאר חלקי הבית, כולל אל הקירות הלבנים ואל חלקים נוספים שדורשים את התערבותו של ספוג הפלא. אחרי יום אחד של פעילות הסתכלתי סביב, על אזור שנראה די דומה לבית שהשאירו לי בבוקר, ולא יכולתי שלא לתהות אם האהבה לילדים שלנו, זו שאינה תלויה בדבר, בכל זאת תלויה בזה שמישהו אחר יעייף אותם בשבילנו לפחות שמונה שעות ביממה?

ביום השני לא היו אירועים ראויים לציון, לבד אולי מהעובדה שלקראת זמן ההשכבות הפכתי באופן סופי מחומר לאבק. היום השלישי כבר העלה לי פלאשבקים מסגרי הקורונה הארורים – הכל נראה בדיוק כמו ביום הקודם, רק טיפה יותר מייאש. ולא יודע למה, אבל יש לי תחושה שטיפוס על קירות הולך להיות אחד הענפים הכי חמים באולימפיאדה הקרובה. אנשים התמקצעו. גם הילדים שלי התמחו בלטפס על קירות, וכשאני אומר קירות אני מתכוון לצוואר שלי כמובן, שהחזיק דווקא די יפה עד שקרס בסוף היום.

בשלב הזה כבר הרגשתי שהדבר היחיד שיוכל להשאיר את כל עיסת הימים הזאת שלי ושל הילדים עם טעם טוב זה מגש פיצה, אלא שאז נזכרתי שאנחנו בתשעה באב, שידוע גם כיום ההוא בשנה שאי אפשר להזמין בו שום דבר נורמלי. לא נורא, לפחות עכשיו יש לי תירוץ ללמה חרב הבית.