בפנים היה די ריקני, רק סבא אחד שגם הוא כנראה היה קצת פחות בקטע של להשקיע, וקרא עיתון בהארד קופי בזמן שנכדה אחת שלו חונקת ומטביעה את הנכדה השנייה שלו בבריכת הכדורים. העיקר שאחר כך הוא יספר לעצמו שהוא מבלה זמן איכות עם הנכדות. טוב, לפחות אצלו זה עבד. בזמן שאצלו הילדות עדיין התעללו אחת בשנייה בכיף שלהן, הילדים שלי ירדו מכל מתקן עם שאלה מאתגרת חדשה: "אבא, למה עזבת בית?" "אבא, יש לך חברה?".

הם לא פראיירים, והם צולבים אותי כמו עיתונאים שהכינו היטב את שיעורי הבית שלהם, ואני מגמגם מולם כמו טאלנט שציפה לראיון יחצ"ני קליל ונתפס חשוף, והם רואים את זה, ובזמן שאני מסתבך עם אחת התשובות שלי הם עוטים את הפרצוף התמים שלהם ומושיטים לי יד מחלצת: "אבא, נכון אתה הכי גבוה בתל אביב?".
איזה מזל שבני האדם לומדים לשקר לעצמם מגיל כל כך צעיר, וכך אנחנו יכולים להתרכז במפגשים הדו-חודשיים האלה בהנאות הרגעיות שלהם, ולהעלים לחלוטין את הכאב. חוץ מכל אותם דברים מודחקים שיצוצו בעתיד מנופחים פי כמה זאת אומרת.

אבל עכשיו, כמו שקרה לי יותר מדי פעמים בשבע שנות ההורות שלי, אני בעניין של לשרוד את התקופה, ומה שיהיה בעתיד קצת פחות מטריד אותי. להיות אבא גרוש טרי זה לא פחות תובעני מלהיות אבא במשרה מלאה. זה נכון שיש יותר שעות חופשיות, אבל כל עוד הם לא מרגישים בטוחים אף שעה שלך היא לא באמת חופשית.

כנראה שככה זה, שאיך שלא תסובב את שמיכת ההורות היא תמיד תהיה מעט קצרה מדי. אבל כל הורה עם קצת ניסיון יודע שחלק מהעניין של להיות הורה זה לדעת שאתה את הבחירה שלך בחיים כבר עשית ולהיות שלם איתה, גם אם היא לא נראית משתלמת במיוחד. ואולי תופתעו, אבל ביום לח של סוף חודש יוני, בג'ימבורי בצומת עד הלום שהוסב ברובו למסלול נינג'ה, היא ממש לא נראית ככה.