למסע הזה צירפתי את כרמל, הבחורה שאני יוצא איתה בחודשים האחרונים. לא תיכננו לפלפל את היחסים שלנו בשלב כה מוקדם של הקשר, אבל שנינו אוהבים הרפתקאות, וסופ״ש כזה נשמע כמו חווייה מעניינת. עלינו על האוטו ונסענו צפונה.

הגענו לכפר רופין, זיהינו את מתחם האוהלים והקמנו את האוהל שלנו. פתאום שמענו קולות שנשמעו כמו יללה של להקת תנים, אבל מהר מאוד הבנו שמדובר באנשים. גברים ונשים שהשתתפו באיזשהו פולחן מסתורי.

בדרך דמיינתי שכשנכנס למתחם נראה קבוצה של היפים תמהונים רוקדים לאור נרות, אבל כשנכנסנו פנימה ראינו כל מיני סוגים של אנשים, לא משהו שמתאים לאיזשהו סטריאוטיפ. סתם אנשים רגילים.

הסדנה הראשונה שנדרשנו לעבור היא סדנת גבולות, שההשתתפות בה היא חובה עבור כל מי שרוצה להשתתף בסדנאות האחרות, הנועזות יותר. טבילה קטנה לפני שנכנסים לשחות במים העמוקים.

נעמדנו במעגל, וטל קרן כץ, המנחה של הסדנה, אמרה: ״מי שמפחד מאינטימיות שייקח צעד אחד קדימה״. כשקלטתי שאני היחיד כבר היה מאוחר מידי להתחרט. ניסיתי לחזור לאחור בלי שישימו לב, אבל כולם צחקו. מסתבר שרוב האנשים שהגיעו למארג, הגיעו במטרה להתחבר, להקשר, לגעת. רק אני תייר נוירוטי ומפוחד, תהיתי אם אולי נכנסתי למשהו שהוא קצת גדול עליי.

הרחבה הראשית, בה בילינו את הזמן שבין סדנה לסדנה, שימשה כמדורת השבט, המקום שבו כל המשתתפים מקשקשים זה עם זה, אוכלים, מעשנים ושותים תה.

מסדנה לסדנה אפשר היה להבחין כיצד אנשים מתקרבים יותר זה לזה, מתחברים, מדברים ומכירים. שמתי לב שאני וזוגתי היינו צעירים יחסית לרוב המשתתפים, שטווח הגילאים שלהם נע בין 30 ל-60. בניגוד אלינו, רובם גם היו כבר הורים.

כשהערב ירד ונכנסנו לאוהל לקראת שינה, הרגשנו פתאום שובבים. זה מה שיום שלם של סדנאות על אינטימיות עושה לך. התחלנו להתמזמז, ולעשות את מה שעושים כשיוני פוגשת לינגה. פתאום איזו בומרית מהאוהל ליד צעקה ״סליחה זה נורא מפריע!״. לא ציפינו להערה כזאת. בטח לא במקום כזה. צחקנו בשקט כמו ילדים מופרעים.

למחרת כבר הרגשנו הרבה יותר בטוחים בעצמנו. היינו בסדנת יין, בה אחרי כמה כוסות יין התחלנו לספר לאנשים זרים את הסודות הכמוסים שלנו.

בהתחלה בג׳יבריש, זה היה קל.

אח״כ בעברית. בלחישה. ובאמת שאין משהו יותר משחרר מלספר למישהו זר לחלוטין משהו כל כך אישי. כל העניין הזה נגמר במסיבת תחפושות ביזארית, שהשכיחה את המבוכה.

נקשרנו לכל מיני אנשים. בעוד אנחנו היינו זוג שבקושי מכיר, היו שם זוגות שהיו יחד עשרות שנים. הם הפגישו אותנו עם העובדה שהמיניות לא עוזבת אותך אף פעם. הליבידו נשאר איתך בכל גיל. ויותר מזה, הם הראו לנו שאהבה היא מושג שמשתנה ומתפתח לאורך השנים.

לקחנו חלק בטקס קקאו, שלאחריו מסיבה משולחת רסן. הייתי בהרבה מסיבות בחיים שלי, אבל מעולם לא לקחתי חלק במחול מטורף ואקסצנטרי כמו זה. גברים ונשים רקדו בתלבושות ססגוניות, בטירוף חושים, וכל זה בלי לשתות דבר זולת קקאו.

בסופו של דבר, יצאנו מהכנס עם המון חוויות. אבל מה שהיה הכי מיוחד, זה שלמרות שאנחנו מכירים רק ארבעה חודשים, אחרי שלושה ימים של פסטיבל הרגשנו שאנחנו קרובים יותר מאשר קודם. התקשורת בינינו התחדדה והפכה למשוכללת יותר.

האם זה בזכות תרגילי האינטימיות, או אולי משהו במפגש עם זוגות מבוגרים ונועזים? אני לא בטוח שאני יודע. מה שכן, אני בטוח שעוד נחזור לשם בפעם הבאה. יש עוד כמה סדנאות שחששנו לנסות, ואולי בפעם הבאה נעז.

לאתר סדנאות הטנטרה של "מארג"