לא פחות מ-676 שופטים, המהווים כ-87% מכלל השופטים בישראל, הסכימו לקחת בו חלק, ועל פי הדוח המסכם 77% מהם דיווחו כי הם חווים עומס לא מידתי בעוד 56% טענו כי אינם מצליחים לאזן בין חייהם הפרטיים לבין דרישות התפקיד.

הכל טוב ויפה, ויש ב-206 עמודי הדו"ח אין ספור דוגמאות לכמה יש פה יותר תיקים, יותר עורכי דין ופחות שופטים כדי להדגים שאכן השופטים עמוסים. אבל עם כל הכבוד, את הפואנטה אפשר להבין אחרי שלושה משפטים.

הסיפור היותר מעניין פה הוא כרגיל מי הוא זה שבודק את מערכת המשפט. והתשובה, כמו כמעט בכל המקרים היא שבמקרה הטוב זו היא עצמה ובמקרה הרע אף אחד. אני לא מכיר את ד"ר גלי אביב ומשוכנע שהיא אשת מקצוע מעולה, אבל עצם זה שראש מחלקת המחקר של הרשות השופטת היא זו שמבצעת את המחקר – זו הבעיה.

מערכת המשפט הוציאה פה נתונים שמראים בצורה ברורה על נחיתותה מול המערכות האירופיות המקבילות. מפתיע מישהו? השאלה היותר מעניינת היא היחס בין הנחיתות שלנו מבחינת כח אדם, כפי שמתבטאת בדו"ח, לעומת כמות הזמן שדברים נסחבים פה יותר מאשר באירופה. בכל 206 עמודי הדו"ח אין התייחסות אחת לכמה שעות לוקח לשופט האירופי לסיים תיק. למה לעשות את זה? זה עוד עלול להראות שהשופטים פה פחות יעילים.

גם קבוצת המיעוט בין השופטים לא נבדקה כנראה לעומק. 23% בכל זאת אמרו שהם לא סובלים מעומס יתר. אולי הם עושים משהו נכון, אולי הם פשוט יותר יעילים ומוכשרים.

אבל אלו לא נתונים או פרטים שהמערכת רוצה לעסוק בהם. מבחינתה העיקר לצעוק שאנחנו בקריסה וחייבים עוד ככה וככה תקנים כדי להראות כמו אירופה. על לחפש ואולי למצוא מה החלק שלנו בסחבת, אתם יכולים רק לחלום.