מולי ארי, המו"ל של כסית
כשנכנסתי לזה היה לי ברור שזה עומד להיות מאתגר, הכנתי את עצמי לקושי כלכלי, לאתגרים של ניהול, הכינו אותי למתקפות על זה שאני יועץ תקשורת ועוד כזה שמנהל משברים, הכנתי את עצמי היטב.
שנים של ניהול משברים לימדו אותי שהגוון הדומיננטי הוא אפור, ודווקא כשהתחלתי לעסוק בעיתונות (אני לא באמת עיתונאי או עורך אני רק מעסיק כאלה שזה מקצועם) רציתי להיות הקול של מי שאין לו את היכולת להביע את הקול שלו.
בעולם הקטן שלי רציתי שהכל יהיה פשוט, כמו פעם כשהייתי ילד, כשהטובים היו טובים והרעים רעים.. בסך הכל הכל פשוט.
שני עניינים העסיקו אותי השבוע, רגשית, ומוסרית, שניהם על קו התפר הזה של ראוי או חשוב. בשניהם אני מעורב אישית לחלוטין. האחד הוא הטור שפרסמנו בכסית בשמה של ליאת אלהרר כוכבת הבוקקה הישראלי, והשני הוא תביעת הדיבה שהגיש איתמר עמי נגד פוליטקלי קוראת.
גרופי של שפורר, אבל גם לצד השני מגיע שישמעו אותו
שפורר היא אחת העיתונאיות החשובות ביותר שיש לנו כציבור ישראלי, אני סוג של גרופי שלה עוד מימיה בדה מרקר, היא חושפת שחיתויות מאווררת את הצדדים החשוכים ביותר של ההוויה הישראלית, היא מודל אמיתי לאיך עיתונאי חוקר אמור להתנהל.
אז למה בכל זאת פרסמנו את הטור של ליאת? אישה שמעידה על עצמה שהיא מתמודדת נפש, למה בעצם נתנו במה לכתב האישום נגד "המקום הכי חם בגיהנום" ושפורר? בעיקר כי אף אחד לא היה מוכן להקשיב לליאת.
לנו, הבריאים בנפשם עד כמה שמישהו יכול להיות בריא בנפשו, יש איזו חמלה מובנת כלפי מתמודדי נפש. אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים טוב מהם, כי לא לקחנו כדורים נוגדי דיכאון או מייצבי מצב רוח, כי לא נשקנו את הקרקעית של תהומות העצב. ביטחון כזה שמאפשר לנו הנחות שגויות, לדעתי לפחות.
אני מכיר מקרוב את ההנחה שמתמודדי נפש לא צריכים לקבל החלטות, זו הנחה שגויה. כמה מקרוב אני מכיר? אחי הצעיר סבל ממחלה כזו, זה לא עשה אותו משוגע ובטח לא מטומטם, ההחלטות שקיבל ברובן היו מושכלות לפחות בעיניו, חלקן הגדול אפילו הגיוניות בעיני הכלל.
מי אמר שאנחנו יכולים לשפוט, להכריע מי חסר ישע ומתי?!
לו ליאת אלהרר היתה סובלת מבעיה קוגניטיבית כמו דמנציה או אפילו פיגור, הייתי קורע עם קלשון ולפידים לסכול את מי שניצל אותה, אבל החיים לא שחור ולבן. ליאת לא סובלת מירידה בקוגניציה, היא זועמת ומתוסכלת, היא מבועתת, היא המון דברים, אבל היא לא חסרת יכולת לקבל החלטות. היא בחרה בחירה שהייתי מת לו בתי היתה בוחרת אבל זו הבחירה שלה. ועל אף הכוונות הטובות של שרון מגיעה גם לה במה. את שרון אני אמשיך להעריץ, אבל זה לא ימנע ממני לתת קול לליאת שכל חטאה היה שבחרה להשתתף בפורנו.
נתבעות על מה שאמרתן לא על מה שאתן מתכוונות להגיד
לפני כמה חודשים התחלתי לטפל במשבר שחווה אתמר עמי, משתתף חתונה ממבט ראשון אחרי שפורסם פוסט המגדיר אותו כגבר מתעלל.
שני קידר מפוליטקלי קוראת שרטטה פרופיל פסיכולוגי של אדם שמעולם לא שוחחה איתו, היא גוללה עשרות מילים שתארו באופן מכווץ את התכונות שמאפיינות גבר מתעלל וייחסה אותן לאיתמר עמי.
הפוסט הזה זכה לתהודה אדירה ויצר סחף תקשורתי, עמי הוקטן ברגע אחד לסטריאוטיפ, שמו, אישיותו, משפחתו, חבריו, הכל הצטמצם לכדי פוסט אחד.
בין גופי התקשורת העצמאים פוליטקלי קוראת הוא גוף מהחשובים והמשפיעים ביותר, החשיפות שלהן, הביטוי שהן מעניקות לעשרות אלפי נשים שלא העזו לפצות פה עד הקמת הגוף החשוב הזה.
אז למה בכל זאת לתבוע?
אף אחד לא מבקש להשתיק את פוליטקלי קוראת, קולן צריך להשמע למרחוק צלול וברור, אבל מה שקרה עם איתמר עמי לא היה תחקיר או כתבה, זה היה לינצ’.
מניפסט ארוך שהפך אדם שהופיע על המסך לסמל של התעללות של שנאה, אפילו בפוסט שפרסמו השבוע וחשפו את התביעה עצמה הבהירו בפוליטקלי קוראת שכל המניפסט התבסס על דמות מהטלוויזיה, אבל מאחורי הדמות עומד אדם, אדם שחייו התהפכו בעקבות טקסט, מילים שנכתבו בשם רעיון אבל פגעו באדם בשר ודם.
שיעור בתקשורת
העורך הראשון שהעסקתי לימד אותי על חשיבותה של החומה הסינית. בכל ויכוח היה מזכיר לי שאני מנהל משברים ויועץ תקשורת והוא עיתונאי, היה לי קשה להבין את ההבדל בזמנו, השבוע הזה הבהיר לי את הפער מבחינתי: עיתונאי יראה תמיד את הסיפור, אני יועץ תקשורת ורואה קודם כל את האדם.
סביר להניח שלעולם לא אהיה עיתונאי, רק מוציא לאור, כזה שמאפשר לעיתונאים לעשות את עבודתם נאמנה.
