מבלי להיכנס לכל הפרטים, הרוצח של פלינר דפק על דלתה בשעה שבישלה ארוחה עבור הילדים שלה וילד נוסף שהגיע להתארח (שהוא במקרה הבן של דני רופ). כאשר פתחה את הדלת, הרוצח ביקש שתתן לו כסף וכנראה ברגע שסרבה – דקר אותה פעמיים. אחד הרגעים הקשים לצפייה היה הראיונות עם ילדיה של פלינר, שנכחו בבית בדקות האחרונות לחייה של אמם. הרגעים בהם ניסתה להחזיק מעמד, למרות הדימום הכבד, כדי לא להלחיץ את ילדיה הקטנים – והילד הקטן שמנסה לנהל את הסיטואציה: מדבר עם מד"א ותוך כדי צועק לאמא שלו לא לעצום את העיניים. הכל מלווה בתיעוד קולי של השיחות למד"א, הן של הילדים והן של פלינר עצמה. אלה גם היו המילים האחרונות שלה לפני שנקבע מותה באמבולנס שהגיע לנסות להציל את חייה.

כידון התאימה לסרט כמו כפפה ליד. משהו בדמות הרכה והמכילה שלה, יחד עם הצורך לקבל תשובות, יצר קירבה לסיפור ולמורכבות שלו. אפילו כאשר דיברה עם הרוצח עצמו, הצליחה ברוך האופייני לה לדובב אותו. מה שרק מוכיח עד כמה לפעמים פרצופים קשוחים למצלמה וצעקות סטייל חיים אתגר הם לא מה שיגרום לצופה לקבל את מה שבאמת מעניין אותו – וזה תשובות. כי מה אנחנו רוצים יותר מאשר לרגע להיכנס לנבכי נשמתו של הרוצח? להבין איך עובד מוחו האפל, והאם הוא באמת יכול להשתקם, רגע לפני שהוא חוזר להיות השכן מהבית הסמוך.