רינה מצליח על ישראל היום: "מקום נידח" pic.twitter.com/kPTy5cFIE5

— Gil mishali גיל משעלי (@gilmishali) January 30, 2021

בשידור עצמו הגיב הכתב הפוליטי של ישראל היום, יהודה שלזינגר, עם פרופורציות הולמות לאמירה האגבית:

אבל זה לא נגמר בזה, כמובן. "אדם צועק את שחסר לו", כתב מאיר אריאל, ולפי הסערונת שצצה ברשתות החברתיות, האנשים בישראל היום – העיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר בישראל, כן? – עדיין מסתובבים עם תחושת קיפוח ברורה.

רינה מצליח מנחת ״פגוש את העיתונות״ בערוץ 12 אמרה כי ״ישראל היום״ (בו אני גאה לעבוד מיום הקמתו) הוא עיתון נידח. היא חזרה על האמירה המטופשת הזו פעמיים וגם כשעמיתי יהודה שלזינגר העיר לה היא לא חזרה בה מדברי ההבל. אגב רק ביום ו׳ פורסמו הנתונים שזה העיתון הנקרא ביותר בארץ בימי חול.

— Gideon Allon (@gideonallon) January 30, 2021

לסיכום, אתה יכול להוציא את העיתון מהמקום הנידח, אבל לא את המקום הנידח מהעיתון. אתם כבר לא שם, תרגיעו.

יש תהליכים

כידוע, התקשורת מאוד שמאלנית. ומאחר ואנו תקשורת שמאלנית, הרי שאנו מחפשים מתחת לאדמה אלמנטים ימניים בתקשורת כדי להסתיר את זה. ולכן, אחרי העיתון הנידח המוביל את הסקרים, אתייחס לפרשן הנידח המוביל את המהדורה המרכזית בישראל, עמית סגל. הפתגם הפרסי אומר ש"אלף חלומות יחלום החתול, כולם על עכברים". אלף הישגים ירשום הימין בתקשורת ובחיים הפוליטיים, ועדיין הקיפוח ותחושת הנידחות חזקים מכל.

באולפן שישי האחרון התבכיין סגל סביב הסערה זוטא על דברי הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי, בנושא ההסכם עם אירן (ביידן: אביב מי?). אתם יודעים, הקלאסיקות. "לאן נגיע אם מפקד הצבא יהיה בקו אחד עם ראש הממשלה… מותר לחובש מדים (הטעות במקור) להביא את דעתו בכל הנושאים, יש רק דבר אחד שאסור לו לעשות. חלילה לשרת את העמדות שממשלת נתניהו תומכת בה. על החטא הזה אין כפרה".

סגל, כהרגלו בקודש, עירב גם את האמירה של ח"כ יאיר גולן בימיו כסגן רמטכ"ל על התהליכים האפלים העוברים על החברה הישראלית. קורא חד-עין של הטור שלח לי את התמונה שלהלן, בתוספת האבחנה כי "התהליכים הכי מדאיגים מתרחשים בשיער של סגל. הוא כבר האפיר, ופתאום הוא שוב ג'ינג'י".

להלן הקטע המלא מאולפן שישי:

עיתונאים של שוקולדה

קראתם את הכתבה של תומר מיכלזון ב"המקום הכי חם בגיהינום" על יחסי העבודה העכורים במאקו וההתעמרות של העורכת צליל הופמן בכפופים לה? קצת מביך ועצוב להודות שאני, כעיתונאי ותיק הנמצא עשור לפני האין-פנסיה, לא הבנתי בהתחלה היכן החריגות הגדולות. כן, זה מגעיל. אבל היי, זה די נפוץ, לא? עד שהגעתי למשפט הבא: "בתקופות שונות שררה במערכת מאקו אווירה שאינה מתאימה לכלי תקשורת גדול ומרכזי בישראל, אלא אולי למקומון תל אביבי בשנות ה-90". ואכן, זה הסטנדרט המגעיל שהסכנתי לחיות מולו. אולי, כמו מהפכת Me Too, הפאקינג מילניאלס והדרישות המפונקות שלהם יצליחו לשפר פה משהו באמת.

קשת של התעמרויות: עשר עדויות על התנהגות פוגענית נגד עורכת בכירה במאקו; העורך הראשי הסיר אחריות

פרסום שני.בוקר טוב מאורי רוזן מנכל מאקו המתייחס במייל פנימי לתחקיר.צבי https://t.co/paenr7vuAb pic.twitter.com/3N8jsjDAcj

— צבי אשכנזי (@zviashkenazi) January 29, 2021

לגבי ההתעמרות במאקו: משום מה זה דבר מאוד נפוץ במשרדי פרסום וגופי תקשורת להיות חארות ושחצנים ומתנשאים כלפי חדשים. זו הדרך הפתטית להתמודד עם זה שבעצם השכר די גרוע, הגאונות הקריאטיבית לא פורצת והמתעמר לא מתפרסם כפי שרצה. חוויתי כזה דבר בעצמי וברחתי מהר, לא רואה שום דרך אחרת לנצח בזה

— Carmel Kamin (@carmel_kamin) January 30, 2021

פלאפל ג'ינה כמרקחה

לי ירון וורד לי, שתיהן כתבות בהארץ, נכנסו לוויכוח בטוויטר סביב הכתבה של לי (ירון) על הנזקים הנגרמים ושיעורי ההתאבדות הגבוהים בקרב נשים בזנות. לחיצה תפתח את כל השרשור.

לא מגנה על אף אחד, כתבת מידע לא נכון אז דייקתי אותך.

— Lee yaron לי ירון (@lee_yaron) January 28, 2021

תפסו את הסטודנט

ללא מילים:

————–

בואו להתעדכן בכל מה שקורה בעולמות המדיה בקבוצת הפוש הייעודית של כסית בווטסאפ – בלי חפירות, בלי דיבורים, רק קישורים לאייטמים חדשים. להצטרפות לחצו כאן.