הורות

קולו של אבא: לא צריך לעשות סיפור מכל דבר

אילוסטרציה אילוסטרציה

הילדים שלנו הם המשאב היקר ביותר שלנו. לעתים המשאב הזה הוא מעט יותר מדי יקר, לעתים הוא מעט יותר מדי מעצבן, אבל נכון לעכשיו אני עדיין מתנגד בתוקף לכל פגיעה פיזית בו. ובכל זאת, גם לסיקור ההיסטרי והמנופח לו זוכה כל הרמת קול של איזו גננת מחליפה בגבעתיים לא צריך לתת היום יותר מדי מקום.

הגיע הזמן שנדע להפריד את המוץ מהתבן. אנחנו מספיק מנוסים בשביל זה, היינו שותפים כבר ליותר מדי סקילות פומביות בכיכר הראשית של הרשתות החברתיות, רק כדי לגלות אחר כך ששכחנו להעיף מבט גם על הצד השני של המטבע. אז נכון, זה היה די מזעזע לראות את תמונת הפעוט עטוף התכריכים בגן בשדרות, ואני גם די בטוח ששום מתודה פדגוגית שפויה לא מצדיקה קשירה שכזו, אבל אני גם לא רואה סיבה לעסוק בזה יום אחרי יום בכל תוכניות האקטואליה, לבד מהרצון לפנות אל הפחדים הקמאיים ביותר שלנו כהורים. אה, ויש גם כמובן את רדיפת הסנסציות הרגילה של הערוצים המרכזיים.

אבל אם במקרה של הפעוט העטוף בתכריכים עוד היה קייס לזעזוע שלנו, הרי שבכל פעם שאני שומע על "טרור מילולי" בגנים או על "אלימות ורבאלית ואמוציונלית", אני מתקשה להתרגש. אני לא מזלזל חלילה, אבל זה פשוט נשמע לי כמו ניפוח מיותר של משהו שבעידן שקדם לפוסטים המתלהמים ברשתות עוד היה נתפס כשגרתי.

הזיכרון הראשון שלי בערך בחיים הוא מגיל 3, הייתי אז במעון של נעמת בחיפה, התעוררתי על סדין רטוב והגננות צעקו עלי בשפה שלא הכרתי. הדבר הבא שאני זוכר זה שהגננת הראשית מרביצה לי בטוסיק עם מטריה. סיפרתי את זה לאמא שלי כשהיא באה לאסוף אותי, היא נתנה לגננת שתי סטירות ובזה נגמר הסיפור, בלי תחקיר עיתונאי ובלי פוסט משתפך בפייסבוק שמצליח לסחוט הרבה אימוג'י לב. והנה היום אני כבר בן 47 כמעט, והרבה דברים איתי עדיין לא לגמרי בסדר, אבל זה ממש לא בגלל זה, אז אתם מבינים? לא צריך לעשות סיפור מכל דבר.

איש נבון אמר פעם שילדים הם כמו פעולות מעיים, שאתה יכול לאהוב אותם רק כל עוד הם שלך, אבל האמת היא שגם אנשים נבונים טועים לפעמים. מהניסיון שלי (שני ילדים, הקטן עולה לגן חובה) בגנים שלנו עובדות בדרך כלל נשים שאוהבות את הילדים שלנו, משום מה. נכון, הן לא צריכות לזכות על זה בפרס ישראל, זו בסך הכל העבודה שלהן, אבל לכל הפחות אנחנו יכולים לחסוך מהן את הפחדים הלא רציונליים שלנו, שניזונים מסיקור תקשורתי סנסציוני ומעדר הרשתות הדורסני. אחרי הכל, הן מתחזקות ילדים של אחרים במשך שמונה שעות ביום, עשרה חודשים בשנה. ומהיכרותי הקרובה עם ילדים בגילים הרלוונטיים, באמת שקשה לי לחשוב על עבודה יותר כפוית טובה מזו.

שתף את הכתבה ב:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות